הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
מלך פרס שמח בהלכה של רבי שמעון; הלכה כרבי שמעון נגד רבי מאיר ורבי יהודה; סיום למסכת בבא מציעא
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא מציעא קיט ע"א
משנה. שתי גנות זו על גב זו והירק בינתים,
רבי מאיר אומר: של עליון,
רבי יהודה אומר: של תחתון.
אמר רבי מאיר: אם ירצה העליון ליקח את עפרו - אין כאן ירק!
אמר רבי יהודה: אם ירצה התחתון למלאות את גנתו - אין כאן ירק!
אמר רבי מאיר: מאחר ששניהן יכולין למחות זה על זה - רואין מהיכן ירק זה חי.
אמר רבי שמעון: כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול - הרי הוא שלו, והשאר של תחתון.
... אמר אפרים ספרא תלמידו של ריש לקיש משום ריש לקיש: הלכה כרבי שמעון.
אמרוה קמיה דשבור מלכא,
אמר להו: אפריון נמטייה לרבי שמעון.
1.
"אפרים ספרא" - מופע יחידאי בש"ס - שם של אמורא תלמידו של ריש לקיש.
2.
ריש לקיש פסק כרבי שמעון במשנתנו - נגד רבי מאיר ונגד רבי יהודה.
3.
נראה לי, שלולא הכרעתו של ריש לקיש ההלכה היתה צריכה להיות כרבי יהודה, כי כך הוא הכלל שהלכה כרבי יהודה נגד רבי מאיר וגם נגד רבי שמעון, אלא שאמורא - ריש לקיש בסוגייתנו - רשאי לפסוק בניגוד לכללי ההכרעה הרגילים שנקבעו בקשר למחלוקות תנאים.
4.
הגמרא מדגישה ששבור מלכא אישר ושיבח את דעת רבי שמעון [ויש אומרים ששיבח את ריש לקיש שפסק כרבי שמעון - ראה להלן] במשנתנו.
5.
מיהו "שבור מלכא":
רש"י מסכת בבא מציעא דף קיט עמוד א:
קמיה דשבור מלכא - לי נראה: שבור מלכא ממש, ומלך פרס היה, ובקי בדינים, ואמרוה להא דרבי שמעון דמתניתין קמיה, וקלסה, ואמר: אפריון נמטייה לרבי שמעון - יקבל חן מאתנו על דבר זה,
פירוש א' ברש"י - מדובר במלך פרס, ששיבח את רבי שמעון במשנתנו.
5.1
פירוש ב' ברש"י:
ואית דאמרי שבור מלכא - שמואל, דבכמה דוכתי קרי ליה הכי,
מדובר בשמואל ששיבח את דעתו של רבי שמעון [או ששיבח את הכרעת ריש לקיש כרבי שמעון - ראה להלן].
5.2
רש"י דוחה את אפשרות ב:
ואין מיושב בה, דמאי אמרוה, אי להא דרבי שמעון דמתניתין - אטו שמואל לא הוה ידע לה למתניתין,
לא הגיוני ששמואל לא ידע את דעת רבי שמעון במשנתנו עד כדי כך שהיו - אפרים ספרא תלמידו של ריש לקיש] צריכים לספר לו על כך.
5.3
ואי להא דאפרים ספרא - אטו אי לא אמר ריש לקיש הלכה כרבי שמעון שמואל מי לא קים בדיני למיקלסיה לרבי שמעון עד דשמע משמיה דריש לקיש דהלכתא כוותיה?
אפריון - חן שלנו.
גם לא מסתבר ששמואל שיבח את דברי אפרים ספרא עצמו שאמר בשם ריש לקש שהלכה כרבי שמעון. מסביר רש"י "מי לא קים בדיני", כלומר האם שמואל עצמו לא יכול לפסוק בעצמו.
5.4
ואולי כוונת רש"י לומר ששמואל לא צריך ללמוד הלכה מתלמידו של ריש לקיש שהרי גם ריש לקיש עצמו היה צעיר משמואל.
5.5
לכן רש"י מקבל את הפירוש הראשון, שמדובר כאן במלך פרס ששיבח את ההלכה של רבי שמעון.
6.
קצת קשה לי, האם זו ההלכה היחידה ששמע מלך פרס שפסקו חכמים? ומדוע הוא לא שיבח הלכות נוספות [ראה להלן]?
6.1
ואולי כוונת סוגייתנו לומר שמלך פרס שיבח את כל ההלכות במסכת בבא מציעא שעוסקות בדיני ממונות ובדינים שבין אדם לחברו. למרות שהוא מזכיר דווקא את רבי שמעון.
ולכן מובא בסוף מסכת בבא מציעא.
6.2
ויש אומרים - מובא בראשונים - ששבור מלכא שיבח את ריש לקיש [=רבי שמעון בן לקיש] שפסק בסוגייתנו כרבי שמעון.
6.3
ונראה לי לומר שלפי פירוש זה אולי שבור מלכא שיבח את העובדה שריש לקיש פסק בניגוד לכללי ההכרעה בין תנאים - כלעיל בסעיף 3 - ובא ללמד על כוחם וסמכותם של חכמים, ולפי זה גם מאדיר את כוחו וסמכותו של המלך!
6.4
ואולי רומז כאן על דין "דינא דמלכותא דינא" ו"הכל כמנהג המדינה", והמלך - שבור מלכא - יכול גם לקבוע את מנהג המדינה - וזה הקשר לתחילת מסכת בבא בתרא.
הקשר הכללי למסכת בבא בתרא - הלכות שכנים.
6.5
אולי רבי שמעון במשנתנו מצא את שביל הזהב בין רבי מאיר ורבי יהודה - לכן שיבח אותו.
6.6
"בן יהוידע" - מובא ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד רנט: הסבר רוחני לסוגייתנו:
"רבי מאיר אומר: של עליון" - רבי מאיר טען שהטוב הרוחני שייך לעליון - ליעקב - לעם ישראל
ואילו "רבי יהודה אומר: של תחתון" - הגשמיות שייכת לגויים - עשו.
ושתי הגינות במשנה הם משל לשמים ולארץ.
וישראל שזוכים בשמים יכולים גם מהעולם התחתון -.
ורבי שמעון הכריע שישראל רשאים להנות גם מעולם הגשמיות - "אמר רבי שמעון: כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול - הרי הוא שלו, והשאר של תחתון".
6.6.1
לפי הסברו של ה"בן יהוידע" אולי לכן "שבור מלכא" שיבח את דברי רבי שמעון שמאדיר את מעלת עם ישראל. אבל יחד עם זאת משאיר גשמיות גם לגויים - "והשאר של תחתון".
7.
הקשר לתחילת המסכת - בבא מציעא דף ז - "והתניא: זה נוטל עד מקום שידו מגעת",
כלומר, גם בסוגייתנו לא מדובר בדין "יחלוקו" - כפי הדין שמודגש במשנה הראשונה במסכת, מפני שכאן עיקר הגזע נמצא באדמת העליון, לכן יש עדיפות לעליון.
7.1
וראה בפרשנים, שמדובר בסוגייתנו שהתחתון או העליון מוחלים על זכויותיהם.
8.
הסבר נוסף מדוע הדין של רבי שמעון מצא חן בעיני שבור מלכא ["חידוש"], שהעיקרון של רבי שמעון [ודיניהם של רבי יהודה ורבי מאיר] תקף בין לענייני "איסורא" ובין לענייני "ממונא" כמשמע בגמרא:
"וצריכי, דאי אשמועינן קמייתא -
בהא קאמר רבי יהודה, משום דממונא.
אבל גבי ערלה דאיסורא - אימא מודי ליה לרבי מאיר.
ואי איתמר בהא - בהא קאמר רבי מאיר,
אבל בההיא אימא מודי ליה לרבי יהודה -
צריכי."
9.
הסבר נוסף מדוע הדין של רבי שמעון מצא חן בעיני שבור מלכא ["חידוש"], שרבי שמעון חשש מסכנת נפשות אם העליון יתכופף יותר מדי על מנת לתפוס את הענפים, ולכן רבי שמעון הגביל את זכותו של העליון "כל שהעליון יכול לפשוט את ידו".
9.1
זאת אומרת, שדיני ממונות נדחים מפני סכנת נפשות. ואולי שבור מלכא - מלך פרס לפי פירוש רש"י - אימץ שיטה זו להתנהלותו כמלך.
10.
בסוגייתנו נאמר: "אמר אפרים ספרא תלמידו של ריש לקיש משום ריש לקיש: הלכה כרבי שמעון".
בדרך כלל כשתלמיד אמר הלכה בשם רבו הניסוח הוא "אמר רב... אמר רב...", ולא "אמר רב... משום רב...".
10.1
יד מלאכי כללי התלמוד כלל עו:
ולפק"ד איכא למידק טובא ע"ז...
והכי נמי מצינו בשלהי ב"מ דף קי"ט א' אמר אפרים ספרא תלמידו של ר"ל משום ר"ל ...
הוא מוכיח מסוגייתנו שהביטוי "אמר... משום..." נאמר גם כשתלמיד אומר בשם רבו, וגם כנראה בחיי רבו.
10.2
וכדי ליישב את שיטת האומרים שהביטוי "אמר רב... משום רב..." נאמר רק כשהתלמיד לא שמע את דברי רבו או שלא חי בימיו ניתן לומר שהביטוי "משום" נאמר לפעמים כדי להדגיש שהתלמיד אמר הלכה מאד עקרונית בשם רבו - בין אם חי בימיו בין שרבו קדם לו הרבה. ובסוגייתנו באמת מודגש שמדובר בהלכה - שריש לקיש קבע הלכה כרבי שמעון - שהיא הלכה מיוחדת לאור כל דברינו בסוגיה זו.
----------------------
סיום למסכת בבא מציעא -
1.
סיום המסכת "שתי גנות זו על גב זו והירק בינתים..." דומה לתחילת מסכת בבא בתרא: "השותפים שרצו..."
2.
בבא מציעא דף קיח:
מאי לאו בהא קמיפלגי:
דתנא קמא סבר: הבטה בהפקר קני,
ואי יהיבי ליה אגרא - אין, ואי לא - לא.
ורבי יוסי סבר: הבטה בהפקר לא קני, וכי אזלי צבור ומייתי - השתא הוא דקא זכי ביה
בתחילת המסכת - בבא מציעא דף ב:
... תנא כולה שלי - דבראיה לא קני..."
