שיעורים בהגדות חז"ל / הרב חנוך גבהרד
לאלו ולאלו נתחלקה הארץ
היה דיון כיצד חילק יהושע בן נון את ארץ ישראל, האם ליוצאי מצרים, ובניהם ירשו אותם, או שהחלוקה היתה לפי אלה שנכנסו בפועל לארץ ישראל. גם החכם הראשון הביא פסוק להוכיח את דבריו וגם החכם השני עשה כן, אין מנוס מלהניח שהיתה חלוקה כפולה, גם לאלה וגם לאלה נתחלקה הארץ! כדי לקיים שני מקראות אלה,
אמנם לא הרבה כפולים היו, מפני שבזמן חטא המרגלים, אמר הקב"ה שאיש מכל העדה הרעה הזו לא יזכה להיכנס לארץ ישראל (במדבר פרק י"ד). לכן מי שהיה מעל גיל עשרים ביציאתו ממצרים, ונחשב כזכאי לקבל חלק בארץ ישראל, הרי נפטר במדבר, ובניו - שאינם יוצאי מצרים, הם יטלו את חלקם כבאי הארץ, ומי שבזמן יציאת מצרים היה למטה מגיל עשרים, ולא נכלל בעונש למות במדבר, הוא גם לא נכלל ברשימת היוצאים ממצרים, והוא זכאי לנחלה בגלל התואר: "נכנס לארץ". אבל מי שהיה מעל גיל שישים בזמן חטא המרגלים, גם עליו לא חל העונש למות במדבר, ואם הוא זכה לאריכות ימים מופלגת, ונכנס בעצמו לארץ ישראל עם ילדיו, הוא ובניו יזכו כנכנסים לארץ, כשהאב יזכה יחד עם בניו בעוד חלק, כי גם הוא נכנס לארץ, אבל הוא גם זכאי לחלק נוסף, שהרי הוא נכלל גם בין יוצאי מצרים.
יהושע וכלב נטלו נחלת המרגלים
מה היה הגורל של נחלת המרגלים, שלא נכנסו לארץ ישראל, ואם היו להם בנים, גם הם לא זכאים בנחלת אבותיהם הרשעים. יהושע וכלב נטלו את חלקם! כמו כן מתלוננים שערכו ביקורת פעם אחר פעם על משה רבינו, ועדת קרח, גם להם לא היתה זכות לקבל חלק בארץ. אמנם עדת קורח בין כך ובין כך לא אמורים היו לקבל חלק בארץ ישראל, שהרי הם היו לויים, וכל בני שבט לוי לא זכו בנחלה בארץ ישראל - ה' הוא נחלתם (דברים י/ט). אלא הכוונה לבני שאר השבטים שהצטרפו למחלוקת של קורח.
הנחלה שלהם נותרה שוממה, זעקה אילמת על רוע מעשיהם.
חיו מן האנשים ההולכים לתור את הארץ
המקרא הדגיש שיהושע וכלב "חיו מן האנשים ההולכים לתור את הארץ", כלומר: חיו בחלקם של המרגלים. כאשר זכו בחלק שלהם בארץ ישראל המוגדרת כ"ארצות החיים" (תהילים קטז/ט וברש"י שם), הרי שהם באמת "חיו" על חשבון נחלת המרגלים.
את ירושת המרגלים מתאים להגדיר כהחיאה, כי אם יהושע וכלב לא היו לוקחים את נחלת הרשעים הללו, אלא היא היתה נותרת שממה ויורדת לטימיון, היתה הנחלה הזו מתה, ועכשיו היא אמנם לא בידיהם, אבל חיה ומעניקה חיים למקבלים אותה, ואפילו אם היתה ירושתם מתבטלת, חוזרת לשורש וכל בני ישראל היו חולקים בה, היה מגיע לכל אחד ואחד שיעור כה זעום, שאין בו כדי קביעת מקום מוגדרת, ולא להחיות את בעלי שטח מזערי זה, וגם בכך היתה נחלת המרגלים מתה, אך כשהיא נותרה בשלמותה, היא מהווה גל-עד אילם וכואב למעשיהם השליליים של אלה שאמורים היו להתנחל בה, והחייאה זו של מזכרת עוון עדיפה על פני מוות וחידלון, שישכיח כל זכר ושארית.
