טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
בני מלכים סכין שמן וורד על גבי מכותיהן בשבת – וורד
"רבי שמעון - דתנן: בני מלכים סכין שמן וורד על גבי מכותיהן בשבת, שכן דרכן לסוך בחול. רבי שמעון אומר: כל ישראל בני מלכים הן" (בבא מציעא, קיג ע"ב).
שם עברי: ורד שם באנגלית: Rose שם מדעי: Rosa sp
נושא מרכזי: על שימושיו של הוורד?
לריכוז המאמרים שנכתבו על הוורד וקישוריות הקש/י כאן.
הוורד שימש בעת העתיקה ועדיין משמש בימינו כצמח שממנו מפיקים מוצרים חשובים בתחומי הקוסמטיקה והמזון (על זהות הוורד קראו במאמר "והוא דקרו לה וורדא דפלניא"). השימוש הפשוט היה קישוט ובישום האוויר בפרחי וורד כמות שהם. הוורד יחד עם ההדס שימשו לעיטור עטרות חתנים כפי שאנו לומדים במסכת סוטה (מט ע"א): "מתניתין. בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס ... אמר רב: לא שנו אלא של מלח וגפרית, אבל של הדס ושל וורד מותר, ושמואל אומר: אף של הדס ושל וורד אסור וכו'". להבדיל, הם שימשו גם לעיטור עבודה זרה: "מתניתין: עיר שיש בה עבודת כוכבים, והיו בה חנויות מעוטרות ושאינן מעוטרות ... גמרא: אמר רשב"ל לא שנו אלא מעוטרות בוורד והדס, דקא מתהני מריחא, אבל מעוטרות בפירות מותרות" (עבודה זרה, יב ע"ב). ייתכן שגם מהגמרא בשבת (צ ע"א) נוכל להסיק שהיה שימוש בוורדים ללא עיבוד: "ת"ר: המוציא ריח רע כל שהוא, שמן טוב כל שהוא, ארגמן כל שהוא, ובתולת הוורד אחת" (שבת, צ ע"א). רש"י מפרש שבתולת הוורד היא עלה אחד וסביר להניח שכוונתו לאחד מעלי הכותרת משום שרק הם ריחניים. לדעתי אין שימוש לעלים רגילים ולכן אין להתחייב עליהם בהוצאה (בניגוד להצעות רבות המופיעות במרשתת לשימוש בעלי הכותרת הרי שלא מצאתי הצעות ביחס לעלים).
התואר "בתולת הוורד" קשור, אולי, לכך שעלי הכותרת היוו חומר הגלם לתוצרים האחרים ולא השתמשו בהם בצורה הגולמית. אוריאל פרנק הציע שהכוונה לעלה צעיר ובלשונו: "לענ"ד, יש לציין שרש"י מסביר כאן "בתולת" - "בחור", כלומר, עלה צעיר, כמו אשה צעירה". בהמשך לדבריו ניתן להציע שאולי ה"בחור" מתייחס לוורד עצמו כלומר וורד צעיר: "בתולת הוורד - עלה של וורד בחור אחת". ב"תלמוד המבואר" מפורש שהכוונה לניצן פרח וורד ולכן הוא נקרא "בתולת הוורד". לענ"ד הפירוש שמדובר בעלה כותרת אחד עדיף על הפירוש שמדובר בניצן לאור ההקבלה ל"מוציא ריח רע כל שהוא". די בהוצאת עלה כותרת אחד שהרי יש בו "ריח טוב כל שהוא" ואין צורך בהוצאת ניצן הגדול ממנו בהרבה. יש להעיר שיש מחלוקת גרסאות וייתכן ומשמעות השם שונה לחלוטין. על יופיו של הוורד אנו לומדים בגמרא בבבא מציעא (פד ע"א): "אי מאן דבעי מחזי שופריה דרבי יוחנן נייתי כסא דכספא מבי סלקי ונמלייה פרצידיא דרומנא סומקא ונהדר ליה כלילא דוורדא סומקא לפומיה ונותביה בין שמשא לטולא ההוא זהרורי מעין שופריה דרבי יוחנן"(1). מפרש רש"י: "ונהדר ליה כלילא - יסובבנהו שפה לפיו סביב של ורד אדום".
סוגייתנו מצטטת את המשנה במסכת שבת (פי"ד מ"ד): " ... החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן, ולא שמן ורד. בני מלכים סכין שמן ורד על מכותיהן שכן דרכם לסוך בחול. רבי שמעון אומר כל ישראל בני מלכים הם". מפרש רע"ב: "אבל לא שמן ורד - לפי שדמיו יקרים ומוכחא מלתא דלרפואה קעביד. שכן דרכן לסוך - בלא מכה". תפארת ישראל מפרש: "סך את השמן. אפילו על גבי מכה דסיכה נמי חזי לבריאים. ולא שמן ורד. דמדדמיו יקרים מוכח דלרפואה קעביד". ממשנה זו ניתן להסיק שלשמן שהופק מוורדים היה ערך רפואי אך השימוש בו היה גם סוג של "פינוק" בין אנשים במעמד כלכלי גבוה. ייתכן גם שבמקומות מסויימים, כדוגמת מקומו של רב, בהם הוורד היה נפוץ ולכן השימוש בו היה נחלת הכלל. במקומות אלו הייתה מותרת סיכת שמן וורד בשבת: "וסבר רב לא מסי? והא מדקתני: בני מלכים סכין על גבי מכותיהן שמן וורד מכלל דמסי! אלא: הלכה כרבי שמעון דשרי, ולאו מטעמיה; דאילו רבי שמעון סבר: אף על גב דלא שכיח שרי, ורב סבר: אי שכיח אין, ואי לא שכיח לא, ובאתרא דרב שכיח משחא דוורדא".
בגמרא בעבודה זרה (סה ע"א) אנו לומדים על צורת שימוש שלישית והיא כתוספת למי אמבט ושהייה בתוכם. מספרת הגמרא: "רבא אמטי ליה קורבנא לבר שישך ביום אידם, אמר: ידענא ביה דלא פלח לעבודת כוכבים. אזל אשכחיה דיתיב עד צואריה בוורדא וכו'"(2). מפרש רש"י: "בוורדא - במרחץ של וורדים". בר שישך "ישב עד צווארו" באמבט שהוספו לו, כפי הנראה, מי וורדים. קשה להניח שהתוספת למים היתה שמן וורדים משום שאין הוא מתמוסס היטב במים אלא צף על פניהם והכמות הדרושה לאמבט בודד היתה עצומה. לעומת זאת מי וורדים מופקים בכמויות גדולות ובמחיר נמוך באופן יחסי. על פי הנתרופטים לאמבט מי וורדים יש השפעות חיוביות על הגוף בתחומים שונים והחשובים בהם הרגעה והתרעננות ומניעת ריח גוף.
מי ורדים הם תרחיף (חלקיקים של מוצקים המרחפים בתוך נוזל) שהוא תוצר לוואי של תהליך זיקוק עלי הכותרת של הוורד. מי הוורדים מהווים תחליף זול לשמן ורדים המשמש את תעשיית הקוסמטיקה בזכות השפעתו החיובית על בריאות העור. מי הוורדים בעלי ריח וטעם חזקים ומשמשים במזרח הרחוק ובמזרח התיכון כתבלין למאכל. במערב מי הוורדים משמשים בעיקר בתעשיית הקוסמטיקה והתרופות הנטרופטיות. הוורד נחשב כמועיל לטיפול בדלקות אוזניים ועיניים, בכאבי ראש, בבעיות בדרכי העיכול, בדלקת ריאות ולהורדת חום.
השימוש במי וורדים עורר שאלות רבות בספרות השותי"ם בתחומים שונים כמו הברכות הראויות להם, איסורי שבת ועוד. למשל:
"ועינא דשפיר חזי להגאון מהר"ח בן עטר בס' ראשון לציון (ביצה כב:), שהעלה שמותר לתת תבלין על אוכלין בשבת, אפילו תבלין שמולידין ריחא במאכל, וכן למזוג מי - ורדים ביין או במים, ודלא כהט"ז ומג"א שאסרו, שחשבו דהאי מילתא דסחופי כסא אשיראי אסור משום דמוליד ריחא מילתא פסיקתא היא, ואילו עמדו בסודינו שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא ס"ל הכי לדינא, לא היו פוסקים לאסור ... ובשו"ת מעט מים (סי' לג) הביא דברי המשחא דרבותא הנ"ל, ודחהו, שכיון שאינו מתקיים הריח כ"כ אלא לפי שעה, כי הריח נפגם מיום ליום, כמ"ש המשד"ר שם, הילכך יש להתיר. והביא דברי הגר"ח בן עטר הנ"ל שעיקר דין אולודי ריחא לא מילתא פסיקתא היא, ולכן התיר לתת מים לתוך הקנקן של מי - ורדים כדי שיקלוט הריח ויזלף על האורחים המוזמנים לסעודת חתן ובעל ברית כנהוג, כשנגמרו מי - ורדים מהכלי, כדי שלא יבא לידי בושת פנים, דאיהו לא קמכוין לאולודי ריחא אלא כוונתו לצאת ידי כבוד הבריות ולא יבא לבושת פנים" (שו"ת יביע אומר חלק ו - אורח חיים סימן לו).
על מנהג נוסף הקשור למי הוורדים כותב ה"הבן איש חי": "הטעם דנוהגין פה עירנו בגדאד יע"א שבתוך י"ב חודש מביאים יורשי הנפטר מי ורדים או שושנים או מיני עשבים שיש להם ריח טוב ואוחזים אותם ועומדים בפתח בית הכנסת כדי שיברכו הנכנסין והיוצאים וכו". על הברכה שיש לברך על הרחת מי וורדים רבו המחלוקות. נושא נוסף שדנו בו הוא מנין שנות ערלה:
"וע"ע בסיום תשובת מהרי"ט (שם) שהביא את דברי הראב"ד הנ"ל שאין ערלה נוהגת בורד, וגם לא ראינו בחו"ל שנזהרים בזה וכו', וכתב ע"ז מהרי"ט, דהרי מחד גיסא הרשב"א הביא בתשובה בשם הראב"ד דמברכים על ריחו של הורד הנותן ריח טוב בפירות וחזינן דס"ל שהוא פרי, ואפ"ה גבי ערלה כתב שאין חוששים לו לערלה, ושלא ראה אדם נזהר בהם משום ערלה, וא"כ כל שכן שאנו ראינו אבותינו מברכין על הורדים ועל מי הורדים בורא עצי בשמים בזמן שיש שמחה שמביאין מי ורדים, והקבלה והמעשה עמודי ההוראה, ואף בארץ ישראל שספק ערלה אסור בה לא ראיתי מי שנזהר בזה מעולם, ואעפ"י שהורדין קנויים מן העכו"ם כבר כתבנו שרגילות הוא בכל שנה לעקרן ממקום חיבורן ולשתלן מפוזרות ואעפ"כ לא חשו. עכ"ד" (שו"ת עטרת פז חלק א כרך ב - יורה דעה סימן טז).
(1) פירוש: הרוצה לראות את יופיו של רבי יוחנן יביא כוס כסף היוצא מבית האומן וימלא אותו בגרגירי רימון אדום. יקיף את פי הכלי בכליל וורד אדום ויניח אותו בין השמש לצל. זהרורי האור שיראו הם מעין יופיו של רבי יוחנן.
(2) פירוש: רבא הביא קרבן (מתנה) לבר שישך ביום אידו ואמר: יודע אני שאין הוא עובד עבודה זרה. הלך ומצא אותו יושב עד צווארו באמבט של מי וורדים.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
