רגישות גבוהה / רפי זברגר

בבא מציעא קיג ע"א

הרקע

המשנה בדף שלנו עוסקת במצווה "להחזיר המשכון לבעלים בעת שצריך לו''. נצטט את הפסוק העוסק בכך: כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ, מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ, לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ. בַּחוּץ תַּעֲמֹד; וְהָאִישׁ, אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ, יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט, הַחוּצָה. (דברים, כ''ד, י'-י"א). כדי להבין טוב יותר את הפסוק נלמד את המשנה. 
 

הנושא

המלווה את חבירו – לא ימשכננו אלא בבית דין. ולא יכנס לביתו ליטול משכונות, שנאמר בחוץ תעמוד. היו לו שני כלים – נוטל אחד ומניח אחד. ומחזיר את הכר בלילה, ואת המחרשה ביום. ואם מת – אינו מחזיר ליורשיו. 
• אם הגיע שעת הפירעון, אין היתר למלווה למשכן את הלווה אלא רק דרך בית דין. 
• לאחר הפנייה של המלווה לבית הדין, נשלח שליח מטעם בית הדין אל הלווה.
• גם לשליח בית הדין אסור להיכנס לתוככי ביתו של הלווה, אלא רק למשכן חפצים הנמצאים מחוץ לבית הלווה. 
• אם משכן מספר כלים כנגד החוב, יש להחזיר את הכלי לשימוש בזמנו. כלי ששימוש בו ביום – יש להחזירו כל בקר לשימוש (כגון מחרישה), וכלי ששימוש בו בלילה – יש להחזירו בתחילת הלילה
כמה נעימים דבריו של ספר החינוך, בשורש מצווה זו: שהאל ברוך הוא חפץ בטוב בריותיו וזכותם, ורצה שילמדו נפשותם במידת החסד והחמלה למען יזכו לטוב. 
הקדוש ברוך הוא, ברוב טובו מחדיר בנו את מידת הטוב והחסד במעשה כזה, המחייב את המלווה לשוב ולהחזיר מידי יום את החפצים אותם צריך הלווה לשימושו היומיומי. 
 

מהו המסר?

רגישות יתרה לתחושות הזולת – זהו המסר המרכזי במצווה זו. המלווה לא הולך בעצמו לבית הלווה אלא שליח בית דין. כל זאת , כדי לא לגרום תחושות אי נעימות קשות ללווה המחויב להחזיר את כספו אשר לווה. המלווה לא מראה פניו אצל הלווה, אלא נשלח אליו אדם זר, שהוא שליח בית הדין, שהלווה אינו מכירו ואינו חש בושה כלפיו.
גם אותו שליח בית דין לא נכנס לבית הלווה. לא גורם בושה לאבי המשפחה, כלפי אשתו וילדיו, אלא מחכה מחוץ לבית עד אשר יראה חפץ של הלווה עליו "יוכל לשים את היד" ולקחתו.
לחשוב על כך, שהמלווה אשר "עשה טובה ללווה'', הוציא מכספו ורכושו, ונתן ללווה בשעת מצוקה כדי לסייע לו, חייב ללכת מידי יום ביומו, ולהחזיר את המשכון לשימוש יומי הנחוץ כל כך ללווה. מצד אחד יכול לגרום למלווה תחושות תסכול וכעס, ''מדוע אני חייב לסבול כל כך, הרי סך הכול רציתי לעזור לחבר, והנה אני מוצא את עצמי טורח ברמה היומית, מבזבז זמן וכוח רק כדי לרצות את הלווה".
אך מצד שני, איזה תחושות של התרוממות רוח יכולות להיות למלווה, שהוא מתגבר על כעסו ותסכולו, ועושה ''מעשה טהור'' של חסד אמיתי, ומשקיע ממרצו וכוחו, על מנת לסייע פעמיים לאדם שנמצא במצוקה. פעם ראשונה בעת מתן ההלוואה, ופעמים נוספות בעת החזרת המשכון לצורך שימוש יומי.
''תפקידנו בעולם'' לזהות את תחושות הזולת ולגלות רגישות. כלפי כל אדם הנקרה בדרכנו: שותפינו לעבודה, חברים ומכרים, מוכר בסוּפֶּר, נהג האוטובוס, מנקה רחובות ועוד כהנה וכהנה. אך עיקר העיקרים, לגלות רגישות כלפי בני המשפחה: תחושות בן/בת זוג לכל אורך היום, תחושות הילדים על כל מה שעובר עליהם. פשוט לפתוח את העיניים והלב, לשים את עצמנו במקומם, לחוש את תחושותיהם, ולהקרין עליהם סימפטיה ואהבה עד אין קץ.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]