מפני דרכי שלום / רפי זברגר

בבא מציעא קב ע"א

הרקע

בתחילת הדף למדנו על דעתו של רבי יוסי בן רבי חנינא: חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו. בהמשך יש מספר קושיות על דעה זו, נתמקד באחת מהן.
 

הנושא

מיתיבי: יוני שובך ויוני עלייה חייבות בשילוח, ואסורות בגזל מפני דרכי שלום (חולין קי''ט:). 
כדי להבין משנה זו נקדים מספר הקדמות המסבירות את מצוות שילוח הקן:
1. אדם הרואה ציפור רובצת על ביציה/אפרוחיה (להלן ''בנים'') אסור לקחת את הבנים בעוד האֵם רובצת עליהן
2. יש לשלח את האֵם, ואח''כ אפשר לקחת את הבנים.
3. מצווה זו נוהגת רק בציפורים שאינם שייכים למישהו, אלא ''נקרים בדרך'', כנאמר כי יקרא קן ציפור.. (דברים, כ''ב, ו') 
יוני שובך ויוני עלייה, הם יונים אשר נמצאות אמנם בעליית ביתו של בן אדם, אך הן בעצם מוגדרות כ''יוני בר''. בעל הבית כביכול מרשה לבנות שובך ברשותו, אך היונים דואגות לעצמן, ולכן הן נקראות יוני בר. אי לכך, הם מקיימים את הנאמר בסעיף 3 לעיל, ולכן חלה עליהן מצוות שילוח הקן.
לאור הגדרת היונים כ''יוני בר'', לכאורה היה מותר לכל אדם לקחת את היונים הללו, שכן, אינם שייכים לבעל הבית, בו השובך נמצא, אך בכל אופן אסורים מדין גזל (גזל מדין חכמים, לא מדין התורה!), וכל זאת ''מפני דרכי שלום''.
לאור הבנה זו, מקשה הגמרא על רבי יוסי בן רבי חנינא: ואם איתא להא דאמר רבי יוסי ב'ר חנינא: חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, קרי כאן ''כי יקרא'' – פרט למזומן. כלומר, לפי רבי יוסי החצר של אדם קונה לו כל דבר הנמצא בו, אם כן, גם השובך והיונים הנמצאים בחצרו או בעלייתו קנויים לבעל הבית, ואם כך, הרי שאין חיוב מצוות שילוח הקן, לפי האמור בסעיף 3 לעיל? 

מהו המסר?

למדנו היום, כי חכמים ''הרגישו צורך עז'' לתקן תקנה לא פשוטה, המגדירה אדם הלוקח את היונים כגזלן, למרות שעל פי דין תורה אינו גזלן. המניע של חכמים לתיקון התקנה: מפני דרכי שלום. חכמים ביקשו למנוע מצבים בהם אנשים נכנסים ולוקחים דברים מחצר חבר, כי זהו ''נושא טעון'', ויכול לשלהב אנשים, ולגרום למריבות וחיכוכים מיותרים.
"דאגת העל" של חכמים היא למנוע מצבים מעין אלו, לדאוג כמה שיותר לשקט ושלווה בין אנשים, ולכן תיקנו תקנה זו.
שאיפה זו צריכה להיות שאיפתו של כל אחד ואחד. בכל מסגרת בו אדם נמצא, צריך לשאוף ליחס מכבד בין אנשים, למנוע כמה שאפשר מריבות וחיכוכים על דברים שלא מן העניין. ניתן לחלוק על חבר, בן משפחה וכדו', אך אין זה אומר כי בר הפלוגתא צריך להיות חס וחלילה שנוא או אויב. יש להביע דעות, ואף ניתן ורצוי לעמוד עליהם "בכל הכובד", אבל, תוך כדי כבוד לצד השני, גם אם הוא חלוק עליו מכל וכול. מסר חשוב מעין כמוהו - הלוואי ונוכל ליישמו.




המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]