|
קפידה / רפי זברגרבבא מציעא ק ע"ב
הרקע
במסגרת המשניות האחרונות העוסקות במחלוקת במציאות בין שני בעלי דין: שואל ומשאיל, קונה ומוכר וכדו', למדנו במשנה, בסוף הדף הקודם, מקרה בו אדם מכר ''עצי זית זקנים'', במטרה לקצוץ אותם ולעשות מהם עצים. לאחר שמכרם, השתהה הקונה ולא קצץ אותם ובינתיים הם הניבו פירות: אם עשו פחות מרביעית לסאה (כמות קטנה) – הרי אלו של בעל הזיתים. עשו רביעית לסאה, זה אומר: זיתי גדלו, וזה אומר: ארצי גדלה – יחלוקו. הנושא
שואלת הגמרא: היכי דמי? כיצד מדובר במקרה זה במשנה. והגמרא מפרטת את השאלה: אי דאמר ליה (מוכר לקונה): ''קוץ לאלתר'' (קצוץ את העצים מיד), אפילו פחות מרביעית נמי לבעל הקרקע (שהרי הקונה היה חייב לקצוץ מיד, ומשלא קצץ – כל הפירות שייכים לבעל הקרקע), אי דאמר ליה: כל אימת דבעי קצוץ (כל זמן שתרצה תקצוץ, ואין לך הוראה מחייבת על זמן קציצת העצים) – אפילו רביעית נמי לבעל הזיתים. אפילו כאשר יש גידול משמעותי, הוא אמור להגיע לקונה העצים, שהרי הוא יכול לקצוץ בכל זמן, ועד אז – העצים שייכים אליו, ולכן גם הפירות צריכים להיות שלו. מהו המסר?
למדנו היום שיעור בנושא ''קפידת האדם''. מתי וכמה אדם מקפיד על דברים ומתי אינו מקפיד. ראינו, שאם אין הגדרה ברורה של דברים, התוצאה תלויה ברמת הקפידה של אדם. אם מדובר בכמות קטנה ולא משמעותית, הרי שהאדם אינו מקפיד, ומוחל על הכמות הזאת, אך אם מדובר בכמות גדולה ומשמעותית – אדם אינו מוחל, ומקפיד ואינו מוותר. |