|
לקיחת אחריות / רפי זברגרבבא מציעא צט ע"א
הרקע
למדנו במשנה, בסוף הדף הקודם: השואל את הפרה ושלחה לו ביד בנו, ביד עבדו ביד שלוחו, או ביד בנו, ביד עבדו, ביד שלוחו של שואל ומתה – פטור. השאלה הנידונה במשנה, מהו הרגע הקובע, שממנו ואילך רובצת אחריות על השואל, בין היתר להתחייב באונסין. גם אם שליח של השואל קיבל את החפץ, או בנו או עבדו, ללא שליחות מפורשת ומוגדרת של השואל, הרי שרגע ההתחייבות, בזמן שהחפץ מגיע לרשותו של השואל. הלכה זו נכונה, בין אם השליחים הנ''ל הם של השואל, או של המשאיל, בכל מקרה, אם אין הגדרת שליחות ברורה, אחריות מתחילה רק עם הגעת החפץ לרשותו. הנושא
שואלת הגמרא על הסיפא, המחייבת את השואל מרגע שהגיע לידיו של עבד המשאיל: ביד עבדו חייב? יד עבד כיד רבו? כיצד ייתכן שהחפץ עבר לרשות השואל, ומתחיל להתחייב ברגע שהחפץ הגיע לידיו של העבד, הרי ''יד עבד כיד רבו'' וכל מה שקנה עבד שייך עדיין לרוב (המשאיל), אם כן, לכאורה אינו יצא מרשות המשאיל, וכיצד השואל מתחיל לקבל אחריות מיד כשמגיע לידיו של עבד המשאיל? הגמרא עונה שתי תשובות לשאלה: מהו המסר?
למדנו שאדם יכול לקבל אחריות על דבר מסוים, גם אם אינו ברשותו באותו זמן, וגם אם נמצא במרחק ניכר ממנו. |