אין עליהם תשובה / רפי זברגר

בבא מציעא צה ע"א 

הרקע

במשנה האחרונה בדף צ''ג, בשלהי הפרק הקודם, למדנו הלכות ארבעת שומרים. על השואל קראנו שהוא ''משלם את הכול'', כלומר גם על הפשיעה שאפילו שומר חינם חייב, גם על גניבה ואבידה אשר שומר שכר חייב וגם על אונסים ,שרק שואל חייב, בכל המצבים הנ''ל, שואל מתחייב לשלם. הגמרא שלנו דנה במקורות לדינים אלו מן התורה. 
 

הנושא

שואלת הגמרא: גניבה ואבידה בשואל מנא לן? כלומר, מהו המקור לחיוב תשלום גניבה ואבידה בשואל. השאלה נובעת מכך, שאין מקור מפורש לדין זה מן התורה. הפסוק בתורה העוסק בדיני שאלה מדבר על ''נשבר או מת'' - וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת, בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ - שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם. מקרים אלו של שבירת החפץ או מותו, מוגדרים כ''אונס'' ולמרות זאת חייבים בשואל. אך מה הדין אם החפץ נגנב או אבד לשואל? האם דינו כשומר שכר החייב, או כמו שומר חינם הפטור?
מנסה הגמרא ללמוד משבורה ומתה, המקרים בהם התורה פוסקת שחייב, ולומר שגם בגניבה ואבידה יהיה חייב?
דוחה הגמרא ואומרת: מה לשבורה ומתה דלא אפשר למטרח ואתויי, תאמר בגניבה ואבידה דאפשר למטרח ואתויי. כלומר, שבורה ומתה אלו מצבים ש''אין מה לעשות יותר''. אין אפשרות ''להחיות את הכלי מחדש'', לעומת מקרים של גניבה ואבידה, יש מצב, שהשומר או מישהו אחר ימצא כלים אלו וישיבם לבעליו. לכן יתכן, שבגלל הפוטנציאל הגלום בגניבה ואבידה יהיה דין שונה גם בשואל?
מנסה הגמרא לחזור ללימוד משבורה ומתה, אך הפעם בלימוד של קל וחומר: ומה שומר שכר שפטור בשבורה ומתה, חייב בגניבה ואבידה, שואל שחייב בשבורה ומתה, אינו דין שיהיה חייב בגניבה ואבידה. כלומר, אנו מוצאים דין "קל'' יותר בשומר שכר, שאינו מתחייב אם החפץ נשבר או הבהמה מתה (שומר שכר פטור באונס), ולמרות זאת חייב בגניבה ואבידה, קל וחמור, שואל החייב באונס, בוודאי ובוודאי שיהיה חייב בגניבה ואבידה!
מסיימת הגמרא לימוד זאת במשפט המחץ: וזהו קל וחומר שאין עליו תשובה. כלומר, אין אפשרות לדחות ולפרוך את הקל וחומר, כיוון שהוא קל וחומר מעולה שאין עליו תשובה.
שואלת הגמרא, וכי איזו פירכא היינו יכולים לומר על הקל וחומר, שהיא לא נכונה ולכן דוחים אותה?
אומרת הגמרא: ניתן היה לפרוך ולומר, כי יש גם צד חמור בשומר שכר, שהוא חייב ''בטוען טענת גנב'', אם שומר שכר טען שנגנב לו ונשבע על כך, ולאחר מכן, הסתבר כי הוא שיקר והחפץ לא נגנב, אלא הוא העלים אותו, חייבה התורה במקרה זה בתשלום כפל, לעומת שואל, שאין דין זה נוהג, ולכן ייתכן שבגלל הצד החמור בשומר שכר חייבים בגניבה ואבידה ולכן אולי שואל יהיה פטור בגניבה ואבידה.
אומרת הגמרא: אין זה פירכא. כיוון ש''שואל חייב בקרן'', ולכן אף פעם לא יגיע לידי חיוב של כפל, אבל ''קרנא דשואל עדיף''. עדיף לבעל החפץ לקבל את הקרן, ולא ''לחכות'' אולי יקבל כפל אם יטען טענת גנב ויתגלה ששיקר בטענתו.  
 

מהו המסר?

כמה היינו שמחים לטעון תמיד ''טענות שאין עליהם תשובה'', כך שתשובותינו תמיד יהיו "מוחצות", ולא ניתן יהיה להפריך אותן. כיצד ניתן לשאוף לכך? כיצד נבנה לעצמנו טענות חזקות כאלו? התשובה טמונה באופן החשיבה. אם, ורק אם נחפש את דרכנו לאמת. לא נתמיד בדרכנו, בגלל מחשבה קודמת, בגלל שהטענה ''נראית לנו'' וכיוצא בכך, אלא נשאף לבחון כל טענה בכל מכלול נסיבותיה, ננסה לטעון טענות ''איפכא מסתברא'' [טענות הפוכות ולנסות להוכיחן], עד אשר ''נזקק'' את טענותינו בשאיפה להגיע למצב שאין עליהם תשובה.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]