לא תחסום משום דמעלי לה
בבא מציעא צ ע"א
"בעו מיניה מרב ששת: היתה אוכלת ומתרזת, מהו? משום דמעלי לה הוא - והא לא מעלי לה, או דלמא דחזיא ומצטערא, והא חזיא ומצטערא? - אמר להו רב ששת: תניתוה, רבי שמעון בן יוחי אומר: מביא כרשינים ותולה לה, שהכרשינים יפות לה מן הכל. שמע מינה: משום דמעלי לה הוא, שמע מינה".
כתב תוספות: "אמר להו תניתוה רבי שמעון בן יוחאי אומר - ורבנן לא פליגי עליה במאי דמפרש טעמא משום דמעלי לה". לשון הברייתא שבתחילת העמוד: "תנו רבנן: פרות המרכסות בתבואה והדשות בתרומה ומעשר - אינו עובר משום בל תחסום אבל מפני מראית העין מביא בול מאותו המין ותולה לה בטרסקלין שבפיה. רבי שמעון בן יוחאי אומר: מביא כרשינים ותולה לה, שהכרשינים יפות לה מן הכל". ואומר תוספות שאף שאין הלכה כרבי שמעון אלא כת"ק הסובר שמביא מאותו המין, מכל מקום לא מצינו שחולק ת"ק על רשב"י במהות איסור החסימה, לכן "לית לן למימר דפליגי בין רבנן בין רבי שמעון אלא במאי דמוכח בהדיא דפליגי" (תוספות שאנץ בשיטה מקובצת).
וקשה, הרי כפי שציין רב ששת דינו של רבי שמעון נובע מהבירור מהו טעם המצוה. לפיכך הולך הוא לטעמו במסכת בבא מציעא דף קטו ע"א: "משנה. אלמנה, בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה - אין ממשכנין אותה, שנאמר ולא תחבל בגד אלמנה. גמרא. תנו רבנן: אלמנה, בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה - אין ממשכנין אותה, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: עשירה - ממשכנין אותה, ענייה - אין ממשכנין אותה, שאתה חייב להחזיר לה ואתה משיאה שם רע בשכנותיה. למימרא דרבי יהודה לא דריש טעמא דקרא, ורבי שמעון דריש טעמא דקרא". לפיכך צריך לומר שת"ק הסובר באלמנה שאין תולים בסברת המקרא והאיסור קיים כפשוטו בכל מצב, זהו טעמו גם בחסימה שרק אותו המין בכלל המצוה. ומשום כך יסבור כשיטתו גם במתרזת, שהאיסור קיים ללא חילוק בכל מקרה!
אפשר היה לומר דאין הכי נמי סוגיית רב ששת עוסקת רק בשיטת רשב"י, אך שלפי זה קשה למה פסקו הרמב"ם והשו"ע כאן כרב ששת, ואילו באלמנה כסתם משנה דלא כרבי שמעון, וכן פסקו כת"ק שתולה לה מאותו המין!
אלא שכך המשך הגמרא שם במסכת בבא מציעא דף קטו ע"א: "והא איפכא שמעינן להו? דתניא: ולא ירבה לו נשים, רבי יהודה אומר: מרבה הוא, ובלבד שלא יהו מסירות את לבו. רבי שמעון אומר: אפילו אחת והיא מסירה את לבו הרי זה לא ישאנה, אם כן מה תלמוד לומר ולא ירבה לו נשים - אפילו כאביגיל! - לעולם רבי יהודה לא דריש טעמא דקרא, ושאני הכא דמפרש קרא, ולא ירבה לו נשים ולא יסור, מאי טעמא לא ירבה לו נשים - משום דלא יסור. - ורבי שמעון: מכדי בעלמא דרשינן טעמא דקרא - לכתוב רחמנא לא ירבה ולא בעינן לא יסור, ואנא ידענא: מאי טעמא לא ירבה - משום דלא יסור, לא יסור דכתב רחמנא למה לי? אפילו אחת ומסירה את לבו - הרי זה לא ישאנה". לכן כך גם במצות (דברים כה, ד) לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ, מודים חכמים דאזלינן אחר טעמא דקרא, כי הטעם משתמע מעצם לשון הפעולה "לא תחסום" – שלא למנוע את השור מהשתוקקותו למזון. והשאלה היא רק אם הכוונה לתאוות השור, או לתועלתו האמיתית שכן אין בו דעת. ובזה אין לתלות מחלוקת בין ת"ק לרשב"י. אלא שכמו באלמנה שכיון שטעם המצוה מפורש ריבה רבי שמעון לאסור אף אחת ומסירה, כך צועד רבי שמעון צעד נוסף במצות חסימה, ומוסיף על פי טעמא דקרא שרצוי לתלות לה כרשינים המשובחים מהמין שדשה בו.
וכך יש לפרש את דברי תוספות הרא"ש: "היתה אוכלת ומתרזת מהו. אפילו למאן דלא דריש טעמא דקרא לקמן בפרק המקבל (קט"ו א') דאמר אלמנה בין עניה בין עשירה אין ממשכנין אותה היינו משום דפשטיה דקרא משמע בין עניה בין עשירה, אבל הכא פשיטא דרחמנא לא אזהר אלא לטובתה של בהמה אי משום דמעלו לה אי משום דלא ליצטער".
