סקר
באיזה סבב של "דף יומי" אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

לא להיות רעבתן / רפי זברגר

בבא מציעא צב ע"א 

 

הרקע

המשנה בתחילת הדף עוסקת ביחס בין הפירות הנאכלים בהיתר ע''י הפועל, לבין הפירות שהפועל מטפל בהם בעבודתו.   
 

הנושא

אומרת המשנה: אוכל פועל קישות אפילו בדינר, כותבת ואפילו בדינר.
תנא קמא (החכם המוזכר במשנה ללא שם) סובר, כי הפועל יכול לאכול ללא חשבון. מותר לאכול קישוא, או תמרים (כותבת) אפילו אם הם שווים דינר (סכום גבוה לקישוא אחד!). החכם השני במשנה, רבי אלעזר חסמא, חולק וסובר: לא יאכל פועל יותר על שכרו, ומיד אחר כך קובעת המשנה כי חכמים מתירין. כלומר יש מחלוקת בין רבי אלעזר חסמא וחכמים, האם מותר לפועל, לאכול יותר מעלות שכרו, או לא. לרבי אלעזר - אסור, לחכמים - מותר. 
הגמרא, מיד בתחילתה שואלת את השאלה העולה וצפה מיד כשקוראים את המשנה: חכמים היינו תנא קמא. במילים אחרות: מה ההבדל בין דעת תנא קמא בתחילת המשנה, שלא הגביל את כמות אכילת הפועל, לדעת חכמים אשר גם הם אינם מגבילים את הפועל באכילתו. תשובת הגמרא עוסקת במשפט האחרון של המשנה: אבל מלמדין את האדם, שלא יהיה רעבתן, ויהא סותם את הפתח בפניו. כלומר, למרות שלפי חכמים, אין הגבלה בכמות אכילת הפועל, מייעצים חכמים לפועל, לעצור מעט בעדו, ולא לאכול ללא גבול, וללא מעצורים. שהרי, אם יעשה כן הרי הוא סותם את הפתח בפניו. במילים שלנו כיום נוכל לומר כי התנהגות זו של הפועל, סותמת בפניו דלתות בעתיד, ואף אחד לא ירצה להעסיק אדם ''גרגרן'' כזה, שאוכל תוך כדי עבודה, ללא הפסקה! 
לאור משפט זה עונה הגמרא על שאלתה הראשונה: איכא בינייהו ''אבל מלמדין''. לתנא קמא – לית ליה ''מלמדין'', לחכמים – אית ליה ''מלמדין''. כלומר, תנא קמא, הדעה הראשונה במשנה, לא סובר את העצה הנ''ל, ואין מלמדים את הפועל שלא יהיה רעבתן, ולעומתו - חכמים סוברים שמלמדים אותו. 
 

מהו המסר?

למרות המסר אשר למדנו בדף הקודם ''אם מותר אז מותר'', אנו לומדים היום מסר קצת ממתן ''ומרגיע''. אמנם, לפי חכמים מותר לפועל לאכול ללא הגבלה, אבל גם הם מציעים לפועל לעצור בעצמו, לדכא את רצונותיו, ולאכול באופן סביר והגיוני. כי אם לא כן – הוא עצמו עלול להפסיד מכך, בהמשך חיי התעסוקה שלו. ייתכן שייתקל בקיר גבוה, והמעסיקים יימָנְעו מקבלו לעבודה.
כידוע, דרך האמצע היא הדבר הנכון כמעט תמיד. מה שמותר מותר, אבל מצד שני, לא להגזים. העיקרון הנ''ל מעוגן בחז''ל וכתוב כבר ברמב''ם (הלכות דעות, פרק ו', הלכה ד'): הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה, מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו.
ומסכם שם הרמב''ם את ההלכה, שציטטנו את תחילתה: ודרך זו היא דרך החכמים כל אדם שדעותיו דעות בינונית ממוצעות נקרא חכם.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר