כניסה הרשמה

פורטל הדף היומי > להרחיב > נרד - "כמה ככרין דנרד" (בבא מציעא פו ע"א)

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו

כמה ככרין דנרד למרי דיכי – נרד

"רבי שמעון בן חלפתא בעל בשר הוה, יומא חד הוה חמימא ליה, הוה סליק ויתיב אשינא דטורא. אמר לה לברתיה: בתי, הניפי עלי במניפא ואני אתן ליך ככרין דנרד. אדהכי נשבא זיקא, אמר: כמה ככרין דנרד למרי דיכי" (בבא מציעא, פו ע"א).

פירוש: רבי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא בַּעַל בָּשָׂר הֲוָה [היה]. יוֹמָא חַד הֲוָה חֲמִימָא לֵיהּ, הֲוָה סָלֵיק וְיָתֵיב אַשִּׁינָּא דְּטוּרָא [יום אחד היה חם לו ביותר והיה עולה ויושב על שן ההר] כדי לצנן עצמו מעט. אָמַר לָהּ לִבְרַתֵּיהּ [לבתו]: בִּתִּי, הָנִיפִי עָלַי בִּמְנִיפָא, וַאֲנִי אֶתֵּן לִיךְ [לך] במתנה כִּכָּרִין של נֵרְדְּ (בושם). אַדְּהָכִי נָשְׁבָא זִיקָא [בינתיים נשבה רוח], אָמַר: כַּמָּה כִּכָּרִין של נֵרְדְּ יש לְמָרִי דִּיכִי [לבעליה של רוח זו] (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: נרד שם באנגלית: spikenard, nard, nardin, muskroot

שם מדעי: Nardostachys jatamansi שם נרדף במקורות: נרדינון, חלפי דימא ?

הנושא המרכזי: לזיהוי הנרד

הנרד מוזכר במקרא שלוש פעמים וכולן במגילת שיר השירים. בפסוק "עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ" (א י"ב) אנו לומדים על היותו צמח בושם בעל מעמד מלכותי. הנרד היה אחד מצמחי הבושם שגדלו בגינת הבשמים המתוארת במגילה (ד י"ב – י"ד): "גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם. שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים עִם פְּרִי מְגָדִים כְּפָרִים עִם נְרָדִים. נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן עִם כָּל עֲצֵי לְבוֹנָה מֹר וַאֲהָלוֹת עִם כָּל רָאשֵׁי בְשָׂמִים". בברייתא בכריתות (ו ע"א) אנו פוגשים את "שבולת הנרד" בין הסממנים שמהם הוכנה הקטורת: "ת"ר: פיטום הקטרת, הצרי והציפורן והחלבנה והלבונה משקל שבעים של שבעים מנה, מור וקציעה שיבולת נרד וכרכום וכו'". מתשובות הגאונים (הרכבי, סימן ס"ד) ניתן להסיק שקיימת זהות בין הנרד ל"שבולת הנרד": "... כי חשב שבולת נרד שנים שבולת אחד ונרד אחד, ואין הדבר כן, אילא אחד שבלת נרד וקוראין אותו עכשיו סנבל אלנארדין ברור הוא בכתבי סממנין והרי אחד עשר וכו'". מסקנה זו עולה גם מפרשני ימי הביניים.

רמז ליוקרו של הנרד ניתן למצוא בסיפור המובא בסוגייתנו: "... אמר לה לברתיה: בתי, הניפי עלי במניפא ואני אתן ליך ככרין דנרד. אדהכי נשבא זיקא, אמר: כמה ככרין דנרד למרי דיכי". ברור שמדובר במתנה יקרה וייתכן ונבחר עבורה דווקא בושם משום שבעזרתו משב הרוח אינו משמש רק לקירור אלא גם נושא אתו ריחות ערבים.

תרגום השבעים ותרגום עקילס תרגמו את הנרד ל – nardos ובוולגטה nardus. בפשיטתא נכתב נרדין. במדרש שיר השירים רבה (פרשה ד') הוא נקרא נרדינון: "נרד וכרכם - נרד נרדינון, כרכם כמשמעו". שם זה התייחס לצמח בושם ורפואה המתואר בספרות הקלאסית. אסף הרופא כתב: "נרד הוא נרדוסטכוס, ובלשון פרס בישא ובלשון ערב סומבול". נרדוסטכוס הוא שמו הלטיני הנוכחי של הנרד. בין הגאונים ופרשני ימי הביניים אנו מוצאים גם שמות המבוססים על המראה ה"שבולתי" של הנרד ולכן מתווספת לשם "נרד" המילה "שפיק"א" (spica) שמשמעותה בלטינית היא "שבולת" או "סנבל" בערבית. בארמית-סורית נקרא הנרד גם "שובלא" כלומר שיבולת. רש"י פירש בבא מציעא (שם): "ככרין דנרד - אגודות של נרד, והוא עשוי כשיבולין". ברמב"ן (שמות, ל') מובאת השוואה דומה: "ורבינו בעל ההלכות כתב בפסחים (בדפי הרי"ף כה ב) כגון קנמון וסנבל שדומים לתבן".

הערוך (ערך "שבל") פירש: "בפרק קמא בכריתות שבלת נרד וכרכם ושחלת וחלבנה. תרגום ירושלמי שיבלא מריא פירוש ממין (י)סמין הוא וקורין אותו שפיק"א נרד"ו" (כאמור, אחד משמותיו הנוכחיים באנגלית של הצמח הוא spikenard). בערך "נטף" פירש הערוך: "שיבולת נרד בלעז אישפיקא" (בחלק מכתבי היד נכתב "איספיקא"). ח.י. קאהוט מעיר על שם זה: "והוא מלשון רומי ואיטלקי spica". באופן דומה פירש גם רגמ"ה (כריתות, ו ע"א): "אישפיקנרדי" (על פי ש"ס מהדורת "מכון החתם סופר"). רש"י בגיטין (לו ע"ב) הסתפק בציון העובדה שהנרד הוא בושם אך במסכת כריתות (ו ע"א) פירש בדומה לערוך: "שבולת נרד - חד הוא ובלעז שפיג"א".

בערבית של ימי הביניים ושל ימינו נקרא הנרד נארדין או סנבל. בתשובות הגאונים מצאנו את השם סנבל אלנארדין. הרמב"ם כתב בפיהמ"ש (כריתות, פ"א מ"א): "... ושבולת נרד סנבל אלנארדין. וכרכום אלזעפראן. כאמור "סנבל" הוא שיבולת ולמשל את השם "שיבולת שועל" מפרש הרמב"ם "סנבל אלת'עלב". בתשובות הגאונים החדשות (עמנואל, אופק, סימן מ') מופיעה הקבלה בין השם הלטיני והערבי: "... ואם ימעט בערמונים ובשקדים ויוסיף באגוזים אז יהיה יותר טוב ויפה. ומן התבלין חצי אוקיא ייניבר וחצי אוקיא סנבל, שקורין אשפי"ק וחצי אוקיא קנה שקורין קניל"א וכו'".

"נרד" = Nardostachys

החוקרים, למשל י. פליקס ז"ל ויבדל לחיים ארוכים ז. עמר(1) נטו לדעתם של המזהים את הנרד עם צמחים מהסוג Nardostachys ובעיקר (N. grandiflora) N. jatamansi (תמונה 1). מקור השם הוא בסנסקריטית nalada שמשמעותו "נודף הריח". באכדית הוא נקרא lardu, ביוונית nardos ובפרסית נרדין. צמח זה ממשפחת הולריניים גדל בהרי הימלאיה. הנרד הוא צמח רב-שנתי נמוך שכל חלקיו (קנה השורש, הגבעול והעלים) המיובשים נודפים ריח חריף. חלקו התחתון של גבעול הצמח מכוסה בשערות דקות וצפופות בגוון חום (כנראה לצורך הגנה מהרוחות והקור בהרים הגבוהים). כסות שערות זו מקנה לו מראה של שיבולת ואולי מכאן נובע השם "שיבולת נרד" שהוא פירושו של השם היווני nardostachys. ייתכן וגם התרגום הארמי של שיר השירים (ד י"ג-י"ד) המכנה את הנרד בשם רשק או רשקין שפירושו חוטים או שערות קשור לשערות המאפיינות את הצמח. הסבר דומה למשמעות השם מופיע באבודרהם (פטום הקטורת)(2): "ושבולת נרד בערבי סנבל אל נארדין. ונקרא שמו שבלת נרד מפני שהוא דק כשער שבולת".

לפי פליניוס הנרד נמכר כעלים (foliatum) או כשיבולת נרד (spicatum). גם דיוסקורידס מתאר שני סוגים של נרד (nardos) אלא שהוא מבחין בין מין הודי למין סורי (שאינו גדל בסוריה) הנחשב למשובח יותר. בספרות הערבית מוזכרים שלושה סוגים: "הודי", "רומי" ו"הררי" (ג'בלי). את התרכובות הריחניות מיצו מהעלים וקנה השורש על ידי שרייתם בשמן. שמן זה נחשב כשמן יוקרתי ברומא וגם בארץ ישראל והוא נקרא בלשון המשנה פלייטון: "לא תצא אשה במחט הנקובה ולא בטבעת שיש עליה חותם ולא בכוליאר ולא בכובלת ולא בצלוחית של פלייטון וכו'" (שבת, פ"ו מ"ג). מקור שם זה הוא במילה foliatum שמשמעותה "של העלים". רש"י (שבת, סב ע"א) מזהה פלייטון עם שמן האפרסמון. את הפלייטון כנוזל יקר במיוחד אנו פוגשים בתוספתא (שבת, פ"ח הלכה י"ב): "המוציא שטר פרוע ויש בו במקום הלובן כדי לכתוב שתי אותיות ובכולו כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה של פליטון הרי זה חייב וכו'". בגלל היותו שמן מותרות היה מקום לאוסרו בשימוש לאחר החורבן: "... אף על פלטון גזר רבי יהודה בן בבא ולא הודו לו חכמים וכו'" (תוספתא, סוטה, טו הלכה ט').

ריח הנרד דומה לריח בלוטת איל המושק(3) אך עם השתנות אופנת העדפות הריח הוא אינו ערב לבני דורנו וערכו ירד. למעשה כבר מהמקורות משתמע שריח הנרד לא היה אהוב על הכול ויש שסברו שריחו רע. בתרגום הארמי לשיר השירים (א י"ד) נאמר "סריאו כנרדא דריחיה ביש לחדא" כלומר שמבאיש כנרד שריחו רע מאד(4). בשיר השירים רבה (פרשה א') מובא ההקשר בין הריח הרע לנרד בפסוק בשיר השירים: "עד שהמלך במסבו, ר' מאיר ור' יהודה, רבי מאיר אומר עד שהמלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא במסבו ברקיע נתנו ישראל ריח רע, ואמרו לעגל אלה אלהיך ישראל ... היא דעתיה דר' מאיר למימר סיריי נתן ריחו וכו'".

מוצאים אנו, אם כן, שהנרד עשוי להחשב כבושם בעל ריח ערב אך גם כמדיף ריח רע. ייתכן ומדובר במינים שונים של נרד אך מסתבר יותר שהיחס לריחו של הנרד, בדומה לבשמים או צמחים מסויימים המוכרים היום (למשל הפיגם ), תלוי תרבות או מבנה גנטי של האדם ולכן יש שמצאו את ריחו רע. הפתגם "על טעם וריח אין להתווכח" ממחיש את העובדה שיחסם של בני אדם לריח איננו אחיד. לענ"ד יש בעובדה זו כדי לתרום להבנת דברי רבא במסכת גיטין (לו ע"ב): "אמר רב מרי ברה דבת שמואל: מאי קרא? עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו. אמר רבא: עדיין חביבותא הוא גבן, דכתיב נתן ולא כתיב הסריח"(5) (גיטין, לו ע"ב) . שהרי לכאורה אם הנרד בעל ריח רע מדוע לא נאמרו דברים כהוויתם כלומר "הסריח". לאור כך שריחו של הנרד עשוי להיות גם ערב ה"חביבות" כלפי עם ישראל היא בהדגשת צד זה בתערובת הריחות. יש כאן אמירה שהקב"ה התייחס לעם ישראל במכלול השלם של סגולותיו והתנהגותו ולא רק לחטא העגל.

"נרד" = אזוביון

בפרוש המיוחס לרש"י במסכת ברכות (מג ע"ב) נאמר: "חלפי דימא - בושם שקורין אשפי"ג, והוא שבולת נרד, ועשוי כעין גבעולי פשתן, דאשכחן גבעולין דאיקרי עץ". בכריתות (ו ע"א) אנו מוצאים: "שבולת נרד - חד הוא ובלעז שפיג"א". לדעת ד"ר מ. קטן(6) אישפי"ג (espig) הוא אחד ממיני הסוג "אזוביון" (לבנדר) ממשפחת השפתניים. זיהוי הנרד כאזוביון אפשרי משום שמבנה תפרחת האזוביון אכן דומה לשיבולת (תמונה 2) אך אין לכך תימוכין במקורות. רש"י (שמות, ל ל"ד) כתב: "... שבולת נרד וכרכם, הרי שמונה, שהשבולת ונרד אחד, שהנרד דומה לשבולת וכו'". מעניין לציין שעל פי הטקסונומיה המודרנית אחת מקבוצות המינים בסוג אזוביון נקראת Spica בדומה לשם המופיע במקורות ביחס לנרד. המין הידוע בסוג הוא אזוביון רפואי (Lavandula angustifolia) שממנו מופק שמן אתרי המשמש לצרכים קוסמטיים ורפואיים.

חוקרים אחדים(7) מייחסים את כל השמות המוזכרים במקורות לאזוביון במקום ל -Nardostachys . הם טוענים שביוון הקדומה נקרא האזוביון בשם nardus שמקורו בשמה של העיר נהרדעא (Naarda). (על פי זיהוי זה יש צורך להניח שעיר צפון סורית זו נקראה בשם זה כבר בתקופת המקרא). אחד החוקרים טוען שהשם Spikenard המוזכר בכתבי פליניוס הוא אזוביון. המין המקורי שגידלו היה Lavender stoechas. בתקופה הרומאית תפרחות נמכרו במחיר של 100 דינרים לכל ליברה (כ – 327 גרם) שערכם היה שווה כמשכורת חודשית של פועל חקלאי או 50 תספורות של ספר.

"נרד" = "ורס"

רס"ג תירגם בפירושו לשיר השירים את ה"נרד" ל"ורס". ז. עמר העלה את האפשרות שגם אבן עזרא בפירושו לשיר השירים (א י"ד) התכוון לצמח זה: "נרדי - בושם כמין כרכום". בשם "ורס" נקראים כמה צמחים ובהם כורכומה ארוכה (Curcuma longa) והצמח Memecylon tinctorum הגדל בתימן ומזכיר את הכורכום (זעפראן). יש המזהים אותו עם הצמח Flemingia rhodocarpa. האבקה המופקת מכל הצמחים המוצעים דומה בצבעה לכרכום כפי שמתאר אבן עזרא. ז. עמר דיווח שבשווקי הבשמים המסורתיים בירדן נקראת עד היום כורכומה ארוכה ולעיתים גם הכורכום בשם "ורס".

זיהויים נוספים

אבן ג'נאח (ערך "נ.ר.ד") זיהה את הנרד עם הורד אך זיהוי זה נובע משיבוש שמקורו בדמיון בין נרד לוורד או בין "ורס" לוורד. הרד"ק זיהה בספר השורשים (ערך "נרד") את הנרד כבושם המושק. בפוליגלוטה (תרגום התנ"ך לערבית) השם "נרד" מתורגם ל"אלבאן" שהוא שמה הערבי של המורינגה הרותמית (תמונות 3-4). זרעי המורינגה מכילים שמן ששימש בתקופה הקדומה להפקת בשמים ותרופות. זיהוי נוסף הוא Cymbopogon nardus או מין קרוב הגדל באזור צילון. לתפרחת צמח בושם זה מבנה שבולת.


תמונה 1. נרד (Nardostachys jatamansi). צילם: Joseph Dalton Hooker		תמונה 2. אזוביון משונן - תפרחת


תמונה 3. מורינגה רותמית - תרמילים		תמונה 4. מורינגה רותמית - פריחה

(1) ז. עמר הגדיר בספרו "צמחי המקרא" את זיהוי זה כזיהוי וודאי.
(2) מהדורת וורשא עמ' לה.
(3) רבי יצחק אבוהב (פרק קפ"ג) מתאר קשר מעניין בין איל המושק והנרד: "שכבר אמרו חכמי הטבע כי החיה שהמור נמשך ממנה מאכלה אלסנבל". לאור העובדה ששני מינים אלו מצויים בבית גידול משותף הדבר אכן אפשרי.
(4) מלכתחילה תרגמתי "לחדא" "לאחד" אך בעקבות הערתה של טלי נופר תיקנתי ל"מאד". היא הפנתה אותי לתרגום אונקלוס (בראשית יז, ו') על הפסוק והפרתי אותך במאד מאד, "ואפיש יתך לחדא לחדא". וכוונת התרגום שריחו רע מאוד.

(5) פירוש: אָמַר רַב מָרִי בְּרָהּ [בנה] של בַּת שְׁמוּאֵל: מַאי קְרָא [מהו הכתוב] המרמז על חוצפה זו "עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ" (שיר השירים א, יב). שהוא מפרש שבעוד שהיה המלך במסיבו, בחגיגתו (ולענין המשל כשחגג ה' את מתן תורה לישראל), הנרד, הבושם שעל ישראל, נתן ריחו שלא היה נעים באותה שעה, שחטאו ישראל באותו זמן. אָמַר רָבָא: עֲדַיִין חֲבִיבוּתָא הוּא גַּבָּן [חביבות היא אצלנו], שאף על פי שהזכיר את החטא, לא הזכיר אותו בלשון מגונה, דִּכְתִיב [שנאמר]: "נָתַן ריחו" וְלֹא כְּתִיב [נאמר] "הִסְרִיחַ".
(6) ב"אוצר לעזי רש"י".

(7) pson T, Andrews S., The Genus Lavandula. Royal Botanic Gardens, Kew 2004.
Dr. William Thomas Fernie, "Herbal Simples: Approved for Modern Uses of Cure" (Bristol Pub., 1895. עמ' 298

רשימת מקורות:

ז. עמר, ספר הקטורת, תל אביב תשס" (עמ' 108-112).
ז. עמר, צמחי המקרא, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשע"ב (עמ' 100-101).
י. פליקס, עולם הצומח המקראי (עמ' 244-245).

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.

לראש העמוד שליחה לחבר הדפסה הוספה למועדפים