סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 

הרב דוד כוכב
חידושים וביאורים

כי הוו מינצו

בבא מציעא פה ע"ב

 
"כי הוו מינצו רבי חנינא ורבי חייא, אמר ליה רבי חנינא לרבי חייא: בהדי דידי קא מינצית? חס ושלום, אי משתכחא תורה מישראל מהדרנא לה מפילפולי! - אמר ליה רבי חייא לרבי חנינא: בהדי דידי קא מינצית – דעבדי לתורה דלא תשתכח מישראל?! ... ומתנינא שיתא ינוקי שיתא סדרי".

אילו לשון הגמרא היה: "רבי חנינא ורבי חייא מינצו אהדדי" הפירוש היה שהמעשה קרה פעם אחת בלבד. אך לשון "כי הוו מינצו" כלומר "כאשר היו רבים ביניהם" משמעו שאירע הדבר כמה וכמה פעמים. מינצו הוא לשון גנאי, ככתוב: (שמות ב, יג) וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים המוזכרת בדתן ואבירם.
* לפיכך קשה, מדוע אותם חכמים רגילים היו לריב, מדוע לא השלימו ביניהם, הרי אמרו במסכת קידושין דף ל ע"ב: "מאי את אויבים בשער? אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: (במדבר כא) את והב בסופה, אל תקרי בְּסוּפָה אלא בסוֹפָהּ". ובכמה מקומות האריכו בגנות "שני תלמידי חכמים שיושבין בעיר אחת ואין נוחין זה לזה בהלכה" (מסכתות תענית דף ח ע"א; מגילה דף לב ע"א; סוטה דף מט ע"א).
* עוד קשה שמבואר בסוגייה שרבי חנינא הוא זה שבכוחו להחזיר את התורה שנשתכחה, ואילו במסכת סוכה דף כ ע"א אמרו שדוקא רבי חייא הוא המסוגל לזה, ואף עשה זאת: "כשנשתכחה תורה מישראל... עלו רבי חייא ובניו ויסדוה".
* עוד צריך ביאור מה ראו חכמים אלו להתפאר במעלותיהם והלא מקרא מלא דיבר הכתוב: (משלי כז, ב) יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ, נָכְרִי וְאַל שְׂפָתֶיךָ.

ולכאורה צריך היה לומר שרגילים היו לחלוק בדברי תורה, שבכמה מקומות האריכו בשבח "שני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה" (מסכתות ברכות דף מז ע"ב; שבת דף סג ע"א; תענית דף ז ע"א).
אלא שבכל דברי חז"ל לא מצינו שנחלקו רבי חנינא ורבי חייא! לא בכתיב זה, ולא בשאר הצורות שנשתנה בהן שמם: רבי חייא, חיא, חייה, חיה; רבי חנינא, חנינה, חנניה, חנניא, חיננא, חיננה.

אלא ודאי ששינוי הנהגותיהם כפי שהכריזו על עצמם בסוגיה, הוא שהיה סלע מחלוקתם תמיד – איזוהי דרך ישרה לידבק בה לקיים תורת אמת בישראל.
דרכו של רבי חנינא היתה להעמיק בתורה ולחדש בפילפולו את ההלכות שנשתכחו מחכמים בצער הגלות, וכדרך שהחזיר עתניאל בן קנז מתוך פלפולו אלף ושבע מאות קלין וחמורין, וגזירות שוות, ודקדוקי סופרים שנשתכחו בימי אבלו של משה (מסכת תמורה דף טז ע"א). משמעות חנינה היא מתת חן וחסד יש מאין, וכך היה רבי חנינה מחדש יש מאין דברי תורה שנשתכחו, ולו גם במחיר שינוי מסורת המנהג.
ואילו דרכו של רבי חייא היתה לסמוך בתמימות ובדבקות על התורה המצוייה בידי חכמים, וללמדה להפיצה בכל שכבות העם לבל תשתכח. ומתוך אותה קדושה וטהרה רצה שלא תיגע יד זר בהכנת ספרי התורה. רבי חייא מלשון חיים, כל עמלו היה להמשיך ולחזק את חיוּת מסורת התורה המקובלת והמְסוּרה מדורות ראשונים, ולהפיצה שלא תשתכח גם מהמון בית ישראל.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר