סקר
מסכת ערכין לעומת זבחים-מנחות-חולין -בכורות:
הקלה משמעותית
קשה באותה מידה
יותר קשה!
לא יודע


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

ומגדלנא נישבי וציידנא טביא – צבי

 

"אמר ליה ר' חייא: אנא עבדי דלא משתכחה תורה מישראל, דאייתינא כיתנא ושדיינא, ומגדלנא נישבי וציידנא טביא, ומאכילנא בישרא ליתמי, ואריכנא מגילתא ממשכי דטביא, וסליקנא למתא דלית בה מקרי דרדקי, וכתיבנא חמשא חומשי לחמשא ינוקי, ומתנינא שיתא סידרי לשיתא ינוקי, לכל חד וחד אמרי ליה אתני סידרך לחברך. והיינו דאמר רבי: כמה גדולים מעשה חייא" (כתובות, קג ע"ב).

פירוש: אָמַר לֵיהּ [לו] ר' חִיָּיא: אֲנָא עָבְדִי [אני עושה] שלֹא מִשְׁתַּכְּחָה [תשכח] תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל. דְּאַיְיתִינָא כִּיתָּנָא וְשָׁדְיָינָא וּמְגַדַּלְנָא נִישְׁבֵּי וְצָיִידְנָא טַבְיָא וּמַאֲכִילְנָא בִּישְׂרָא לְיָתְמֵי [שאני מביא פשתן וזורע ואורג מן הפשתן רשתות, וצד צבאים ושוחט אותם ומאכיל את בשרם ליתומים] וַאֲרִיכְנָא מְגִילָתָא מִמַּשְׁכֵי דְּטַבְיָא [ואני עושה מגילות מעורות צבאים] וְסָלֵיקְנָא לְמָתָא דְּלֵית בָּהּ מַקְרֵי דַּרְדְּקֵי [ואני הולך לעיר שאין בה מלמד תינוקות] וְכָתֵיבְנָא חַמְשָׁא חוּמְּשֵׁי לְחַמְשָׁא יָנוּקֵי [וכותב אני חמישה חומשים לחמישה תינוקות] וּמַתְנֵינָא שִׁיתָּא סִידְרֵי לְשִׁיתָּא יָנוּקֵי [ושונה אני שישה סדרים של משנה לשישה תינוקות], לְכָל חַד וְחַד אָמְרִי לֵיהּ [אחד ואחד אני אומר לו] אַתְנֵי סִידָרָךְ לְחַבְרָךְ [שנה את סידרך, את מה שלמדת, לחברך] ועל ידי כך למדים כולם תורה ומשנה כולה. וְהַיְינוּ [והוא] שאָמַר רַבִּי: כַּמָּה גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂה חִיָּיא (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


שם עברי: צבי    שם באנגלית:  Gazelle  שם מדעי:  Gazella sp

שם נרדף במקורות: טבי, טביא, אורזילא     שמות בשפות אחרות: ערבית – ע'זאל, ט'בי


נושא מרכזי: שיטות צייד "כשרות".


בסיפור שלפנינו מתוארת אכילת בשר צייד שבעת העתיקה תפסה מקום משמעותי יותר בהשוואה למקובל ברוב התרבויות בנות זמננו בהן מקור הבשר העיקרי הוא בבעלי חיים מבוייתים. התחושה המתקבלת מבין השיטין של ההיסטוריה של עם ישראל היא שאמנם היו בו ציידים אך צייד איננו "א אידישע פרנוסה" ("פרנסה יהודית") טיפוסית. ייתכן והסיבה לכך היא הקושי ללכוד חיות בר ללא חבלה העלולה להפוך אותן ל"נבלות" או "טריפות" או אולי התדמית השלילית של עיסוק זה. נמרוד שהיה ה"ציד הראשון" בהיסטוריה האנושית מהווה סמל לרשע: "הוּא הָיָה גִבּר צַיִד לִפְנֵי ה' עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי ה'". מפרש הרמב"ן (בראשית, י ט'):

"הוא היה גבור ציד לפני ה' - צד דעתן של בריות בפיו ומטען למרוד במקום. על כן יאמר על כל אדם מרשיע בעזות פנים ויודע רבונו ומתכוין למרוד בו יאמר זה כנמרוד. לשון רש"י, וכן דעת רבותינו (עירובין נג א). ורבי אברהם פירש הפך הענין על דרך פשוטו, כי הוא החל להיות גבור על החיות לצוד אותן. ופירש "לפני ה'" שהיה בונה מזבחות ומעלה את החיות לעולה לפני השם. ואין דבריו נראין, והנה הוא מצדיק רשע, כי רבותינו ידעו רשעו בקבלה".

עשו מוצג כניגוד ליעקב: "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ ידֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אהָלִים" (בראשית, כה כ"ז)(1). על רקע זה נוכל להבין את הסיפור הבא המובא בגמרא בעירובין (לט ע"ב): "ההוא בר טביא דאתא לבי ריש גלותא דאתציד ביו"ט ראשון של גליות, ואשתחיט ביו"ט שני"(2). מפרש רש"י: "בר טביא - צבי. דאיתציד ביום טוב ראשון של גלויות - ועל ידי נכרים". ייתכן ובספור על הבאת הצבי לראש הגולה יש עדות לשתוף פעולה בין יהודים לנוכרים תוך מודעות האחרונים לצורך בשחיטה. למרות שבדרך כלל צייד כרוך בהמתת בעל החיים הרי כאן הובא לראש הגולה צבי חי. היבט נוסף לשיתוף פעולה זה הוא העובדה שהצבי ניצוד ביו"ט במיוחד עבור ישראל ולכן רב ששת נהג בו איסור.

על הבעיתיות בציד לצורך אספקת בשר נוכל ללמוד מבין השיטין של הסיפור במסכת חולין (נט ע"א): "ההוא בר טביא דאתא לבי ריש גלותא, דהוה מפסק כרען בתרייתא בדקיה רב בצומת הגידין ואכשריה, סבר למיכל מיניה באומצא, א"ל שמואל: לא חייש מר לניקורי? א"ל: מאי תקנתא? נותביה בתנורא, דאיהו בדיק נפשיה וכו'"(3). אמנם גם רגלי כבשים ועיזים עלולות להשבר אך סביר יותר שקיים קשר בין לכידת הצבי ושבירת רגלו באחד משני אופנים: א. הצבי שבר את רגלו כתוצאה מהמרדף אחריו או נפילה למלכודת. ב. צבי בעל רגל שבורה מוגבל במהירות ריצתו ולכן נפל לידי הצייד. "... ראה אותן רצין אחר מציאה, אחר צבי שבור, אחר גוזלות שלא פרחו, ואמר זכתה לי שדי זכתה לו. היה צבי רץ כדרכו, או שהיו גוזלות מפריחין, ואמר זכתה לי שדי, לא אמר כלום" (בבא מציעא, פ"א מ"ד).

הצבאים תפסו את המקום הראשון בחשיבותו מבין בעלי החיים שניצודו כפי שניתן להסיק הן מתוך האיזכורים הרבים שלהם במקורות (במקרא ובספרות חז"ל) והן משכיחותן הרבה של עצמותיהם ב"מפלי שולחן" באתרי יישוב קדומים (ראו עוד במאמר "איל וצבי ויחמור"). בארץ ישראל נמצאו עצמות של שני מיני צבאים החיים בה עד היום: צבי ארץ ישראלי (כולל תת מין ערבה) וצבי הנגב (Gazella dorcas). מין נוסף שחי באזורנו במספרים עצומים היה הצבי הפרסי (Gazella subgutturosa). עדיין לא נמצאו שרידים שלו בארץ אך עד היום קיימות אוכלוסיות קטנות של מין זה בעירק (בבל).

הצבי מוזכר כחיית ציד יחד עם האיל בפסוק "רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר ... הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל" (דברים, יב ו'). במשנה במעשר שני (פ"ג מי"א): "צבי שלקחו בכסף מעשר ומת יקבר על ידי עורו" ובשבת (פ"ז מ"ב)): "הצד צבי השוחטו והמפשיטו המולחו והמעבד את עורו". על האופן בו ניתן ללכוד צבי אנו לומדים במשנה בשבת (פי"ג מ"ו): "צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב, נעלו שנים פטורין" או "ראה אותן רצין אחר מציאה, אחר צבי שבור, אחר גוזלות שלא פרחו ואמר זכתה לי שדי זכתה לו וכו'" (בבא מציעא, פ"א מ"ד). אופן לכידה נוסף מופיע בברייתא (שבת, קו ע"ב): "תנו רבנן: הצד צבי סומא וישן חייב, חיגר וזקן וחולה פטור". כל שיטות אלו הן כמובן אקראיות אך אנו נתייחס בשורות הבאות לשיטות צייד "מקצועיות".

צייד בשיטה המקובלת בעזרת חניתות או חיצים גורמת, בדרך כלל, להרג או פציעה חמורה של בעל החיים ולכן עלינו להניח שצייד שנועד עבור יהודים התבצע בשיטות אחרות. על שיטה "עדינה" של ציד צבאים אנו לומדים מדברי רבי חייא האומר "אזלינא ושדינא כיתנא, וגדילנא נישבי". מפרש רש"י: "שדינא כיתנא - זורע אני זרעוני פשתן. שדינא - משליך. וגדילנא נישבי - וקולע אני ממנו רשתות ומכמורות. וציידנא טבי - ואני צד צביים". רבי חייא מתאר צייד בעזרת רשתות שנארגו מסיבי פשתן שקרוב לוודאי לא פגעו בצבי הניצוד (ליתרונות סיבי הפשתן ראו במאמר "אזלינא ושדינא כיתנא, וגדילנא נישבי").

שיטת צייד אחרת של פרסתנים ובעיקר צבאים הייתה נהוגה כבר מהתקופה הניאוליטית והתבססה על מבנים הנקראים "עפיפוני מדבר" (desert kite). הכוונה למתקנים ששימשו לציד המוני של עדרי חיות בר, שהיה נפוץ במדבריות המזרח הקרוב ובכללם גם הנגב והערבה. הראשונים שאיתרו את העפיפונים, והעניקו להם את שמם, היו טייסים בריטים שטסו בתחילת המאה ה – 20 מעל מדבריות המזרח התיכון. הם זיהו צורות מוזרות שאורכן היה מאות מטרים, ובמקרים רבים אף מספר קילומטרים. הצורות נראו כמו שני קירות ארוכים המתכנסים באלכסון זה לקראת זה, כאשר במקום מפגשם נמצאת שוחה בנויה בצורה עגולה. לאחר גילוי העפיפונים פרץ ויכוח לגבי תפקידם אך היום התיאוריה המקובלת היא שהם שימשו לציד. לאחר איתור עדר צבאים, הבריחו הציידים את העדר כולו וכיוונו אותו לאזור הפתוח שבין הזרועות. לאחר מכן, הם כינסו את העדר לכיוון הקודקוד, שם הם נפלו או נכלאו. בשיטה זו ניתן היה לצוד מאות פרטים יחד כפי שהעיד הזואולוג ישראל אהרוני. ניתן להניח שחלק מהצבאים נלכד ללא פגע ואפשר היה למוכרו גם ליהודים.

על פי מחקרים של שרשראות עפיפונים באזור, ניתן להסיק כי מלכודות אלו הוכנו, בעיקר, לציד של עדרים של הצבי הפרסי. ניתן להסיק זאת בעיקר מכך שהעפיפונים ממוקמים במרכז נתיב הנדידה של הצבי הפרסי שאותו היה עובר, בעדרי ענק, מאזור הרבייה בדרום לאזור ההמלטה בצפון. חלק מהעפיפונים מתוארכים לפני אלפי שנים כך שלפנינו עדות לתהליך הכחדת הצבי הפרסי ובעלי חיים נוספים שקדם להופעת הנשק החם (ראו עוד במאמר העוסק בנושא זה).
 

 

     
תמונה 1.  צבי ארצישראלי  

תמונה 2.  צבי הנגב         צילם:  Altaipanther

 

 

     
 תמונה 3.  עפיפונים בערבה הדרומית          צילם: Guy Baroz    תמונה 4. עפיפון בבקעת עובדה בנגב        צילם:  Guy Baroz

 

 

     

תמונה 5.  צבי ארצישראלי          צילם:         Bassem18

  תמונה 6.  צבי הנגב         צילם: Khendon

 
 


 


(1) יואל יעקבי הפנה את תשומת לבי לתשובה של הנודע ביהודה (מהדורא תניינא, יו"ד, סי' י') הדנה בהביטים הלכתיים מוסריים של העיסוק בצייד.
(2) פירוש: ההוא בר טביא דאתא לבי ריש גלותא [צבי אחד שהובא לאחר שנשחט לבית ראש הגולה], דהוה מפסק כרען בתרייתא [שהיו חתוכות רגליו האחוריות], בדקיה [בדק אותו] רב בצומת הגידין שבתחתית השוק, וראה שלא נפגם, ואכשריה [והכשיר אותו].
(3) פירוש: ההוא בר טביא דאתא לבי ריש גלותא [צבי אחד שהובא לאחר שנשחט לבית ראש הגולה], דהוה מפסק כרען בתרייתא [שהיו חתוכות רגליו האחוריות], בדקיה [בדק אותו] רב בצומת הגידין שבתחתית השוק, וראה שלא נפגם, ואכשריה [והכשיר אותו]. סבר למיכל מיניה באומצא [סבור היה לאכול ממנו בצליה קלה], אמר ליה [לו] שמואל: וכי לא חייש מר לניקורי [אין אדוני חושש שמא נשך אותו נחש]? אמר ליה [לו] רב לשמואל: מאי תקנתא [מה התקנה] לברר את הדבר? אמר לו: נותביה בתנורא דאיהו בדיק נפשיה וכו'".



מקורות עיקריים:

בויקיפדיה: "עפיפון מדבר".






א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל. 




כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר