ארחות צדיקים תשמור / רפי זברגר

בבא מציעא דף פג ע''א

הרקע

המשנה בדף הקודם עוסקת בשומר המעביר חבית המופקדת אצלו לשמירה, ממקום למקום, ותוך כדי העברה נשברה החבית – פסקה המשנה שבכל מקרה יישבע השומר, בין אם הוא שומר חינם ובין אם הוא שומר שכר.  
 

הנושא

לקראת סוף הפרק (השוכר את האומנין) מספרת הגמרא מקרה נוסף, המתאר סיפור דומה לזה של המשנה: 
רבה בן בנו של חנן, שכר פועלים על מנת להעביר לו חבית ממקום למקום, ותוך כדי, הם שברו לו את החבית. לקח רבה את ''הגלימה'' שלהם, כדי לממן, ולוא רק באופן חלקי, את הנזק שהם הזיקו לו. ספרו הפועלים לרב (זהו שמו) את פסקו של רבה, ואז רב אמר לרבה שיחזיר את הגלימה. 
שאל רבה את רב: דינא הכי? כלומר, האם הדין מחייב אותי להחזיר את הגלימה?
ענה לו רב: אִין [כן] – למען תלך בדרך טובים (משלי ב', כ'). אומר רב לרבה: אתה במעמדך ובתוקף היותך רב של קהילה , אתה מחויב ללכת ''לפנים משורת הדין'' (כך רש''י מסביר את הפסוק לעיל). מוסיף רב: למרות ש''מכוח הדין הפשוט'' אינך חייב להחזיר להם את הגלימה, אך מכוח של ''לפנים משורת הדין'' אתה מחויב להחזיר להם. לאור פסיקתו של רב, נתן רבה את הגלימה לאותם פועלים .
המשיכו הפועלים וטענו לפני רב: עניי אנן, וטרחינן כולי יומא, וכפינן, ולית לן מידי – אנו עניים, אומרים הפועלים. כל היום טרחנו בעבודה אצל רבה, ועכשיו אנחנו רעבים ואין לנו מה לאכול. 
פסק שוב רב לרבה: זיל הב אגרייהו. רב חייב את רבה לשלם להם את שכרם.
שוב שואל רבה את רב: דינא הכי? אנחנו כבר מכירים את השאלה: האם באמת זהו הדין, שאני צריך לשלם שכרם?
שוב ענה לו רב, במתכונת התשובה הקודמת: אִין [כן] - וארחות צדיקים תשמור (שם). צדיק צריך ''לשמור על אורחותיו''.
לפנים משורת הדין, כוללת לפעמים אף ''הפסד כספי''. לא רק מניעת רווח, כמו שפסק בפסיקה הקודמת, אלא אף להפסיד ולשלם לפועלים על עבודתם, למרות הנזק הגדול שעשו תוך כדי עבודה.  
 

מהו המסר?

התורה בספר דברים (ו', י''ח) תובעת מכל אחד מאיתנו: ועָשִׂ֛יתָ הַיָּשָׁ֥ר וְהַטּ֖וֹב. תביעה זו קובעת, כי עלינו לנהוג גם ''לפנים משורת הדין''. הדוגמא הקלאסית לכך היא ''דינא דבר מצרא'' – כאשר אדם מוכר את קרקעו, הרי שעליו להציע זאת לפני כולם לשכנו בשדה הסמוך, כדי שיהיה לו נוח לעבור משדה לשדה.
כך גם אצלנו, רב פסק לרבה, כי עליו לנהוג ''לפנים משורת הדין'' - להחזיר לו את הגלימה וגם .. לשלם לו את שכרו.
השאיפה שלנו בחיים, אמורה לשאוף ולקיים ציווי זה. להכניס זאת היטב למוחנו, לחשוב כל הזמן, היכן ניתן לעשות טוב, גם אם לא מגיע לאותו בן אדם – בסופו של דבר, יהפוך אותנו לאנשים טובים יותר.
גם כהורים, נשאף להתנהג כך, וממילא גם לבקש גם מילדינו לנהוג בדרך של ועָשִׂ֛יתָ הַיָּשָׁ֥ר וְהַטּ֖וֹב.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]