סקר
כמה זמן אתה כבר גולש בפורטל הדף היומי






 

בושה / רפי זברגר

בבא מציעא דף פא ע''א-ע''ב

 

הרקע

למדנו במשנה בדף הקודם את הדין: שמור לי ואשמור לך – שומר שכר. כלומר, אם שני אנשים עושים ביניהם ''עסקת חליפית'' כך שהראשון שומר לשני על חפץ והשני שומר לראשון על חפץ של הראשון – הרי ששניהם מוגדרים כשומר שכר, שהרי שכר כל אחד בשמירתו, היא השמירה של השני. 
 

הנושא

שואלת הגמרא על דין זה שלמדנו ברקע: ואמאי, שומר בבעלים הוא. כלומר, מדוע אנו מגדירים זאת כשומר שכר, והרי יש דין בשומרים, שאם הבעלים נמצאים ביחד עם השומר, מצב כזה מוגדר ''שמירה בבעלים'' וצריך להיות פטור. 
עונה רב פפא, כי מדובר במקרה שאמר אחד לשני: שמור לי היום ואשמור לך מחר. במצב זה אין ''שמירה בבעלים''.
עתה, מביאה הגמרא מספר מקרים הנוגעים בשאלה ''שמירה בבעלים'', ובכולם פסקו לכאורה בניגוד לדין זה: 
1. היתה ''קבוצת אנשים הנקראת אהלויי'' (מוכרי ''אוהל שמכבסים בו בגדים, או מין בושם [רש''י]) שכל יום אדם אחר אפה עבור הקבוצה. יום בהיר אחד, אמרו לאחד מן הקבוצה: לך אָפֶה עבורנו היום. ביקש מהם אותו אחד: נטרו לי גלימאי- שימרו לי על גלימתי. מסופר שהם פשעו בשמירתם, ואז נגנבה הגלימה. באו לפני רב פפא לדין וחייב אותם לשלם על הגלימה. מיד שאלוהו חכמים: מדוע חייבת אותם לשלם, האם לא מדובר פה במקרה של ''שמירה בבעלים'', שכן, בעל הגלימה היה איתם, ולכן הם אמורים להיות פטורים? התבייש רב פפא ''שלא ידע דין פשוט זה''. בהמשך הסתבר, כי אותו בן אדם ,לא אפה באותו זמן שהגלימה נגנבה, אלא שתה לשכרו, ולכן לא מגדירים זמן זה כ''שמירה בבעלים'' [לא היה איתם באותו זמן]. ב''גילוי'' מציאות זו, בעצם אנו רואים, שבסופו של דבר פסיקתו של רב פפא הייתה נכונה, אבל לא מהסיבה עליה חשב בפסיקתו. 
2. סיפור נוסף שבסופו חייב רבא, למרות שנראה לכאורה שמדובר ב''שמירה בבעלים''. גם שם רבא התבייש מפסיקתו, ומהעובדה שלכאורה שכח הלכה זו. הסוף היה דומה למקרה הראשון, בו ''גילו'' כי המשתמש לקח את החפץ בלא ידיעת הבעלים, ולכן אין פה ''שמירה בבעלים'' אלא גזל ממש. לאור ''ממצא'' זה מתברר למפרע כי הלכתו של רבא הייתה נכונה למעשה.
 

מהו המסר?

מה בעצם רצתה הגמרא ללמד אותנו מסיפורים אלו? בשני המקרים, הרב הפוסק התבייש בפסיקתו, שכן הם ''שכחו'' את ההלכה הנוגעת בדין ''שמירה בבעלים'', ובסופו של דבר התברר שהפסיקה הייתה נכונה, אבל מסיבות אחרות.
יש המפרשים (עין יהוסף) כי מדובר ב''סיוע משמים'', לאנשים צדיקים וחסידים, על פי הפסוק ''לא יאונה לצדיק כל און'' (משלי י''ב, כ''א), המלמד אותנו כי "משמיים עוזרים לצדיק" שלא להיכשל.
מעבר ל''מימד האמוני'' שהזכרנו, ניתן אולי לומר גם "מימד ארצי". אדם הנוהג בכל חיו ''בדרך האמת'' – פועל לפי אמונתו וידיעותיו, משתדל לא לשקר, משתדל להיות כן ואמיתי עם עצמו, גם לא ''לתחמן'' ולמצוא נקודות חולשה אצל הזולת. אם עשה משהו לא תקין, אכן מרגיש בושה במעשיו, ולא מנסה לטייח ולהראות כאילו הוא אף פעם לא טועה.
אדם כזה – באופן בסיסי רואה ברכה והצלחה במעשיו. אנשים מעריכים את יושרו ואמונתו, הוא ''חי בשלום עם עצמו'' ובסופו של דבר, החברה והסובבים אותו מתייחסים לדעותיו והלכותיו בכבוד ובחיבה.
אדם כזה, גם אם הוא נכשל, גם אם הוא טועה ועושה דברים שלא היה צריך לעשותם, בסופו של דבר ''מעשיו מתקבלים'' על ידי אחרים, ולפעמים... גם מתגלים עובדות המצדיקות את מעשיו, שקודם לכן נראו כמוטעים ושגויים.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר