הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

הלכה כבתראי - כאמורא שמובא אחרון בסוגיה

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

בבא מציעא פא ע"א

איבעיא להו: הנח סתמא מאי?
תא שמע: שמור לי ואמר לו הנח לפני - שומר חנם.
הא סתמא - ולא כלום
אדרבה, מדאמר רב הונא: הנח לפניך - הוא דאינו לא שומר חנם ולא שומר שכר, הא סתמא - שומר חנם הוי!
אלא, מהא ליכא למשמע מינה.
לימא כתנאי: אם הכניס ברשות בעל חצר - חייב,
רבי אומר: בכולם אינו חייב עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור. -
ממאי? דלמא עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא בחצר, דבת נטורי היא.
וכי קאמר ליה עייל - עייל דאינטר לך קאמר ליה.
אבל הכא, שוקא לאו בר נטורי הוא, אנח ותיב נטר לך קאמר ליה.
אי נמי, עד כאן לא קאמר רבי התם אלא בחצירו, דלעיולי רשותא קא בעי למשקל מיניה.
וכי יהיב ליה רשותא לעיולי - תיב ונטר לך קאמר ליה.

ראה מה שכתבנו על מסכת בבא קמא דף מח
על ההכרעה במחלוקת בין תנא קמא ל"רבי" - בברייתא לעיל:

בגמרא:

ואם הכניס ברשות - בעל חצר חייב [כו'].
איתמר, רב אמר: הלכתא כת"ק, ושמואל אמר: הלכתא כרבי.
תנו רבנן: כנוס שורך ושמרו - הזיק חייב, הוזק פטור;
כנוס שורך ואני אשמרנו - הוזק חייב, הזיק פטור...

1.

איתמר, רב אמר: הלכתא כת"ק, ושמואל אמר: הלכתא כרבי.

הביטוי "רב... הלכה/הלכתא כתנא קמא ושמואל אמר הלכה/הלכתא כרבי..." - 17 מופעים בש"ס - ב-13 סוגיות.
מתוכם:
רב פוסק כתנא קמא [או כחכמים], ושמואל פוסק כתנא יחיד - 5 מופעים.
רב פוסק כרבי יהודה ושמואל פוסק כרבי שמעון - 5 מופעים

1.1
לכאורה אין הבדל בין "הלכתא" ל"הלכה".

2.
בדרך כלל הכלל הוא שהלכה כרבי מחברו - הלכה כ"רבי" נגד תנא יחיד, אבל "תנא קמא" נחשב כרבים, ולכן, בסוגייתנו הלכה צריכה להיות כתנא קמא - כרבים, וכפסקו של רב.

2.1
אמנם כלל נוסף הוא, שאמוראים [בודאי אמוראים ראשונים - כשמואל בסוגייתנו] רשאים לפסוק באופן "נקודתי" נגד הכלל לעיל בסעיף 2.

3.
תוספות מסכת בבא קמא דף מח עמוד ב:

ושמואל אמר הלכתא כרבי - לכאורה נראה דהלכתא כשמואל בדיני

לכאורה, יש לפסוק כרבי מפני ששמואל פסק כמותו, והכלל הוא שהלכה כשמואל נגד רב בעניינים של "דיני" - כבסוגייתנו [ולא ב"איסורים"].

3.1
מדברי תוס' משתמע כלל נוסף, שהכלל ש"הלכה כשמואל בדיני" תקף לא רק לדינים עצמאיים שלו, אלא גם כשדנים כמי לפסוק במחלוקת תנאים,

3.2
ותוס' מקשה:

וצ"ע דרבא קאמר לעיל הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות וחפר בו בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי חצר משמע אבל ברשות פטור
ואי כרבי אפי' ברשות חייב דלרבי סתמא חייב בעל השור
וכולה סוגיא דלעיל מסיק רבא כרבנן ואפי' נשברו ברוח ואפי' חנק עצמו.

משמע מכמה דינים שפסק האמורא רבא [לעיל - בבא קמא דף מז] שהוא פוסק כ"רבנן" - "תנא קמא" - במשנתנו.

3.3
תוס' מתכוון לומר שיש לפסוק כרבא [נגד שמואל] מפני שרבא מוגדר כ"בתראי" [חי 3 דורות אחרי תקופת רב ושמואל], והכלל הוא ש"הלכה כבתראי".
תוס' נשאר בצ"ע.

4.
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ג הלכה יג:

הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ושברתן בהמתו של בעל הבית פטור, ואם הוזקה בהן בעל הקדרות חייב, ואם הכניס ג ברשות פטור, ואם קבל עליו בעל הבית לשמור את הקדרות בעל הבית חייב.

השגת הראב"ד:

ואם הכניס ברשות פטור. א"א אף על גב דהלכה כרבי אפילו הכי כיון דברשות הוי אקני ליה מקום בחצר והויא לה חצר המיוחדת לבעל חצר לשוורים ולקדרות ולזה לקדרות בלבד כיון דאיתזיק ממילא איהו הוא דאזיק אנפשיה ומשום הכי פטור וכדאמרינן שניהם ברשות הוזקו זה בזה פטורין דאיבעי להו לעיוני ולמיזל.

5.
הגהות מיימוניות הלכות נזקי ממון פרק ג הלכה יג:

[ג] כשמואל דאמר הלכה כרבי ודלא כרב דאמר הלכה כת"ק דאמר אם הכניס ברשות בעל חצר חייב אף על פי שלא קבל עליו לשמור וכן פירש רב אלפס כשמואל
והתוספות כתבו דצריך עיון מהא דרבא דלעיל מינה ע"כ:

נראה לי שהוא מסביר את הרמב"ם כדברי תוס' לעיל בסעיף 3.

6.
וראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד קכח שמביא כמה שיטות בזה, ומיישב את קושיית תוס'.

7.
ולי נראה להסביר בפשטות, רב ושמואל הובאו בסידור הסוגיות אחרי דברי רבא בדף הקודם, ובכך שעורך הגמרא שיבץ אותם אחרי רבא [למרות שחיו לפניו] משמע שעורך הגמרא קובע ש"הלכה כבתראי" - כדעה שמובאת בסוף הדיון בגמרא. ובין רב ושמואל - כלעיל - הלכה כשמואל.

7.1
"עורך הגמרא" קבע גם את ניסוח הדברים בגמרא, והוא גם קבע את שיבוץ הסוגיות עצמן ואת מיקומן. לא תמיד מדובר באותו "עורך הגמרא".

תגובות