לא תרכב עליה אשה
בבא מציעא עט ע"ב
"תנו רבנן: השוכר את החמור לרכוב עליה איש - לא תרכב עליה אשה, אשה - רוכב עליה איש. ואשה - בין גדולה ובין קטנה אפילו מעוברת ואפילו מניקה".
למה רכיבת אשה חמורה מרכיבת איש? ואין לומר שאשה עשויה להיות מעוברת ומניקה, שאם כן היה צריך לומר רק: "השוכר את החמור לרכוב עליה איש - לא תרכב עליה אשה מעוברת או מניקה".
במסכת פסחים דף ג ע"א מבואר שמשום צניעות אשה אינה רגילה לרכוב על החמור אלא לשבת עליו, כלומר ששני רגליה לאותו צד הבהמה. באופן זה משקלה נמשך לצד אחד בלבד ולחמור קשה לשמור על שיווי המשקל והוא עלול להתהפך בנקל. נימוק זה כתב בספר בניהו בן יהוידע בטעמו השני.
על פי זה מבואר למה הזכירה הברייתא חמור דוקא, להוציא גמל, כי שם בפסחים מבואר שדרך אשה לרכוב על גמל הגבוה. ואף שהרמב"ם והשו"ע כתבו דין זה בלשון "בהמה", אפשר שבאו לרבות רק סוס ופרד שלא הוזכרו בברייתא כי לא היו מצויים אז אצל פשוטי עם. ואף שבהלכות שכירות ד, א כתב הרמב"ם: "השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה ... ואם הוחמה חייב", ולכאורה רק כאן הקפיד לכתוב חמור כמו במשנה כי בגמל שרגיל אפילו במדבר ודאי פטור; מכל מקום י"ל שגם סוס דרכו לרכוב למרחק רב ולעבור הרים ובקעות לכן דינו בזה כגמל.
והריטב"א והסמ"ע כתבו שהאשה כבידה יותר, וכך משמע בטור בשם הרמ"ה. על כך קשה שרוב גברים גבוהים וכבדים מרוב נשים, וכך כתב תוספות ד"ה אשה בין גדולה ובין קטנה: "דגברי שכיח שהם גדולים". ואפשר שבזמנם רוב גברים היו נכחשים בעבודה קשה בשדה, ורוב נשים היו יושבות בית על סיר הבישולים, והיו מטפחות עצמן להיות בעלות בשר שכן בזמניהם (וכן כיום אצל ערביים) כך היה נחשב לנאה (מסכת שבת דף נז ע"ב: "ניחא לה שתראה כבעלת בשר"; מסכת בבא מציעא דף פד ע"א: "שופרך לנשי", ובמסכתות ברכות דף יג ע"ב ונדה יד ע"א: "רבי יוחנן דבעל בשר הוה"). וכן אמרו לקמן דף פד ע"א על כריסם: "שלהן גדול משלנו".
