אַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו
בבא מציעא עו ע"א
"לעולם דאמר ליה בעל הבית בארבעה, ואזל איהו אמר להו בתלתא. ודקאמרת סבור וקביל - דאמרי ליה: לית לך (משלי ג, כז) אַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו?! [בִּהְיוֹת לְאֵל יָדְךָ לַעֲשׂוֹת]".
קשה, מדוע יש תרעומת על מזמין הפועלים משום: אַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו? הרי בממונות הטוב לאחד בא על חשבון השני, ויכול המזמין לענות: בעל הבית ידידי הוא, והעדפתי את טובתו! ואדרבה, בעל הבית הוא המוחזק והוא בְּעָלָיו של הממון, לכן דוקא משום אַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו דאגתי עבורו לפועלים שמתרצים לבוא במחיר הזול ביותר!
אלא שבפסוק: אַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו יש סתירה מיניה וביה. לשון אַל תִּמְנַע משמעו שלא למנוע מהטוב להגיע, כלומר שאותו הטוב טרם הגיע ליד המקבל. ואילו לשון בְּעָלָיו משמע שכבר הוא בעליו!
אלא שעל כורחך מדובר באופן המדובר פה – שאף שהטוב טרם הגיע ליעדו, כבר יש לו זיקה למקבל המיועד, וכגון שהנותן כבר הסכים לתיתו, ומשום כך המקבל המיועד כבר מכונה בְּעָלָיו.
וזה הטעם שהביאה הגמרא דוקא פסוק זה, ולא כל פסוק אחר העוסק בטוב וחסד, כגון: וַעֲשֵׂה טוֹב (תהלים לד, טו; תהלים לז, ג).
