הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
מחלוקת ואחר כך סתם; יש סדר למשנה
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא מציעא עז ע"ב
תנן: כל המשנה - ידו על התחתונה,
וכל החוזר בו - ידו על התחתונה.
בשלמא כל המשנה ידו על התחתונה - דסתם לן תנא כרבי יהודה.
אלא כל החוזר בו ידו על התחתונה לאתויי מאי?
לאו לאתויי פועל וכרבי דוסא?
אלא, רבי דוסא תרתי קאמר,
ורב סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא.
איבעית אימא: כל החוזר בו ידו על התחתונה - לכדתניא: כל החוזר בו - כיצד?
הרי שמכר שדה לחבירו באלף זוז - ונתן לו מעות מהן מאתים זוז,
בזמן שהמוכר חוזר בו - יד לוקח על העליונה,
רצה - אומר לו תן לי מעותי, או תן לי קרקע כנגד מעותי.
מהיכן מגביהו - מן העידית...
ראה מה שכתבנו על מסכת בבא קמא דף קב:
בגמרא:
רבי יהודה אומר: אם השבח כו'. (סימן סבן)
יתיב רב יוסף אחורי דרבי אבא קמיה דרב הונא, ויתיב רב הונא וקאמר:
הלכה כרבי יהושע בן קרחה והלכה כרבי יהודה,
אהדרינהו רב יוסף לאפיה,
אמר: בשלמא רבי יהושע בן קרחה אצטריך, סלקא דעתך אמינא יחיד ורבים הלכה כרבים, קמ"ל הלכה כיחיד.
ר' יהושע בן קרחה מאי היא?
דתניא, רבי יהושע בן קרחה אומר: מלוה בשטר אין נפרעין מהן, מלוה על פה נפרעין מהן, מפני שהוא כמציל מידם.
אלא הלכה כר' יהודה למה לי?
מחלוקת ואחר כך סתם היא,
ומחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם.
מחלוקת בבבא קמא: לצבוע לו אדום וצבעו שחור, שחור וצבעו אדום -
רבי מאיר אומר: נותן לו דמי צמרו,
רבי יהודה אומר: אם השבח יתר על היציאה - נותן לו את היציאה, ואם היציאה יתירה על השבח - נותן לו את השבח;
וסתם בבבא מציעא,
דתנן: כל המשנה - ידו על התחתונה, וכל החוזר בו - ידו על התחתונה.
ורב הונא?
אצטריך, סלקא דעתך אמינא אין סדר למשנה, וסתם ואחר כך מחלוקת היא...
סוגיה מקבילה [זהה] עבודה זרה דף ז
הקטע הראשון בגמרא שם במסכת עבודה זרה לא קשורה לסוגיה במסכת בבא קמא דף קב וגם לא לסוגייתנו במסכת בבא מציעא דף עז:
1.
בגמרא:
מתניתין דלא כר' יהושע בן קרחה;
דתניא, ריב"ק אומר: מלוה בשטר אין נפרעין מהן, מלוה על פה נפרעין מהן, מפני שהוא כמציל מידם.
הגמרא קובעת שמשנתנו איננה לפי שיטת ריב"ק [=רבי יהושע בן קרחה].
2.
רבי יהושע בן קרחה
אטלס עץ חיים
רבי יהושע בן קרחה - תנא בדור הרביעי. לדעתו של רבנו גרשום ורש"י [בכורות נ"ח ע"א] היה בנו של רבי
עקיבא. לדעתו של רש"י היה תלמידו של אביו רבי עקיבא [שבועות ו' ע"א].
תוס' סוברים [בכורות נ"ח ע"א] שרבי עקיבא לא היה אביו.
היה חברו של רבן שמעון בן גמליאל [אביו של רבי], ושניהם היו רבותיהם של רבי אלעזר בר שמעון ורבי [ב"מ פ"ד ע"ב]
התוכח עם המינים [שבת קנ"ב ע"א] והשיב להם תשובות ניצחות [ויק"ר פ"ד-ו].
זכה לאריכות ימים מופלגת.
3.
משנתנו סוברת לפי חכמים, שאסור להיפרע מהנכרי לפני יום אידם ורבי יהודה מתיר, ואילו ריב"ק סובר שתלוי באיזו הלוואה. כלומר ריב"ק לא סובר לא כחכמים ולא כרבי יהודה.
והגמרא מצהירה על כך "מתניתין דלא כריב"ק".
4.
"מתניתין דלא כ..."
"יד מלאכי", סעיף תז:
"מתניתין דלא כי האי תנא - כל היכא דקאמר הכי - קאי במסקנא, מדלא קאמר לימא מתניתין דלא כי האי תנא,... "
כלומר, הקביעה בגמרא שמשנתנו לא תואמת את דעת התנא ריב"ק – נשארת גם למסקנה ולא נדחית.
אם הגמרא היתה פורכת את הקביעה הזו, אזי, היתה פותחת את ההשוואה בביטוי "לימא.."
גם אם נאמר שנשארת הקביעה שהמשנה איננה תואמת את דברי התנא האחר בברייתא, עדיין לא ברור כיצד תיקבע ההלכה.
5.
ועל כן ממשיכה הגמרא:
יתיב רב יוסף אחוריה דר' אבא
ויתיב רבי אבא קמיה דרב הונא,
5.1
ביאור הביטויים "יתיב...קמיה", "יתיב... וקאמר"
הכלל המרכזי שמובא בכל ספרי הכללים הוא שהניסוח: "יתיב רב... קמיה דרב..." מוכיח שהראשון הוא תלמידו של הרב שמופיע אחריו. ומדוע לא נאמר בניסוח הנפוץ: "אמר רב... אמר רב..."? אומרים הפרשנים ש"יתיב" פרושו שהתלמיד אמר את דבריו ממש בפני רבו, ואם דבריו חלוקים על דעת רבו הרי שאין הלכה כתלמיד במקום הרב.
5.2
ה"יד מלאכי" מסתפק בנכונות כלל זה, ולשיטתו הביטוי "יתיב... קמיה" יכול להוכיח רק שהיו באותו דור. [ותמוה: מה הביטוי בא ללמדנו? רק את העובדה שהיו בני אותו דור? והרי מדובר בש"ס על חכמים שברור לנו מתי חיו ובכל זאת נאמר לגביהם הביטוי הנ"ל.]
5.3
כמו כן יש מחלוקת בין הפרשנים מי מוסר הדברים בסופו של דבר הרב או התלמיד? אם נאמר שהביטוי "יתיב... וקאמר..." הכוונה היא שהרב אמר הרי שברור ההבדל מהביטוי "אמר... אמר...", שהתלמיד אמר את הדברים.
5.4
ונראה לי לחדש: הביטוי בא ללמדנו ששני החכמים הסכימו לדעה המוזכרת, ולא משנה אם היחס הוא רב-תלמיד; תלמיד-רב; או רב-תלמיד-חבר; [ וכמו שכבר הזכרנו, במקרה כזה שני החכמים ייחשבו כשתי דעות לעניין אחרי רבים להטות.]
6.
ויתיב וקאמר: הלכתא כרבי יהושע בן קרחה, והלכתא כר' יהודה.
הלכתא כרבי יהושע, הא דאמרן.
רב הונא [או תלמידו] קבע שההלכה כרבי יהושע בן קרחה ולא כמשנתנו. קביעת ההלכה לא מנומקת בגמרא.
6.1
כר' יהודה, [בסוגיה אחרת ובנושא אחר]
דתניא: הנותן צמר לצבע לצבוע לו אדום וצבעו שחור, שחור וצבעו אדום -
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ז עמוד א
ר"מ אומר: נותן לו דמי צמרו;
רבי יהודה אומר: אם השבח יתר על היציאה - נותן לו את היציאה, ואם היציאה יתירה על השבח - נותו לו את השבח.
אהדרינהו רב יוסף לאפיה,
7.
בפשטות, רב יוסף "כעס" למשמע פסק הלכה זה, והוא מבאר:
בשלמא הלכה כרבי יהושע בן קרחה - איצטריך,
ס"ד אמינא יחיד ורבים הלכה כרבים, קא משמע לן הלכה כיחיד;
7.1
"יחיד ורבים"
רב יוסף מסביר, שרב הונא שהכריע כריב"ק יש בזה צורך, מפני שלפי כלל ההלכה שהלכה כרבים מול יחיד ההלכה היתה צריכה להיות כמשנתנו. כנראה הגמרא מתכוונת ל"חכמים" – תנא קמא במשנתנו. אולם קצת קשה, הרי ריב"ק סובר במשהו כחכמים [במלוה בשטר, שאין נפרעין] ובמשהו כרבי יהודה [במלוה על פה, שכן נפרעין]. אם כן יש מצב שרבי יהודה בדעה אחת עם רבי יהודה ואז הם נחשבים גם כן כרבים [ברגע שיש שני חכמים בדעה אחת, בפשטות נחשבים הם כרבים],
אלא אם כן נאמר שגם במקרה כזה הולכים לפי הרוב [כמו בסנהדרין] וברגע ש"חכמים" נחשבים יותר משנים הרי ממילא ריב"ק הוא כנגד רבים ואין הלכה כמותו.
8.
"חכמים"
אומרת הגמרא, שלכן היה צריך רב הונא להכריע שהלכה כריב"ק – יש בזה חידוש.
ויש להעיר הערה חשובה. במשנתנו לא מוזכרים "חכמים", אלא הגמרא קוראת ל"תנא קמא" בשם "חכמים". הסיבה היא, שרבי יהודה הנשיא ש"סתם" את הדעה הראשונה במשנה, רצה לומר שדעה זו היא דעת רבי מאיר [על פי הכלל "סתם משנה – רבי מאיר"] או ש"סתם" את המשנה כדי לתת לה תוקף של רבים. למעשה, הרבים במשנה אלה החכמים, בית דינו של רבי יהודה הנשיא ש"סתמו" את דעת "תנא קמא".
8.1
בפשטות משמע מתוס' מסכת ביצה דף ב, ש"סתם משנה" נחשב כרבים. וכן בתוס' במסכת יבמות דף מב. יש "סתם משנה" "רגיל" – ואז הלכה כמותה. ויש "סתם משנה" – דעה סתומה במשנה לפני הצגת הדעה החולקת [תנא קמא ומחלוקת בצידו] ואז החלק ה"סתם" אמנם לא מוחלט שהלכה כמותו אלא "רק" יש לו תוקף של רבים. ובמקום שצריך להכריע על פי הכלל של "יחיד ורבים – הלכה כרבים", הרי שהלכה תהיה כאותו "סתם"
וראה ב"דברי סופרים", כרך ב, ערך "סתם משנה", שמוכיח ש"סתם" תנא קמא עם רבי יוסי או רבי יהודה בעל פלוגתיה דרבי מאיר, נקרא "סתם משנה – רבי מאיר", וצריך להוסיף לפי זה, שאמנם נחשב כרבי מאיר אבל בזה שכתוב ב"סתם" רבי יהודה הנשיא מכריע כמותו.
8.2
בסוגייתנו רב הונא הכריע שהלכה כיחיד, כרבי יהושע בן קרחה. אבל באמת מדוע הכריע כך בניגוד לדעת רבים?
אלא, בא ללמדנו עיקרון יסודי בתלמוד [חידוש]: אמורא מאוחר יכול להכריע במחלוקות חכמים שקדמו לו – גם במחלוקות שיש לגביהם כללי פסיקה – על פי סברתו. [ראה ב"מתיבתא", הערה ז, בשם "גט פשוט"]
8.3
אמורא יכול לפסוק כיחיד נגד רבים במקום שמסתבר טעמו ["שוטנשטיין" על בבא קמא דף קב, הערה 24 על פי מסכת יומא דף לו ומסכת ביצה דף יא].
["אמורא" - סמכותו / "התנגשות"]
9.
הגמרא עוברת לפסיקת רב הונא בסוגיה אחרת. [ויש לשאול: מדוע הגמרא הביאה שתי פסיקות נפרדות אלה של רב הונא?]
המושגים: "מחלוקת ואחר כך סתם" "הלכה כסתם משנה"
אלא הלכה כרבי יהודה למה לי? פשיטא, דמחלוקת ואחר כך סתם הלכתא כסתם,
מחלוקת בבבא קמא
וסתם בבבא מציעא, דתנן: כל המשנה ידו על התחתונה, וכל החוזר בו ידו על התחתונה.
הגמרא שואלת מדוע רב הונא היה צריך לפסוק כרבי יהודה במשנה בבבא קמא, הרי יש משנה "סתם" במסכת בבא מציעא שסוברת כרבי יהודה, והכלל הוא "מחלוקת ואחר כך סתם – הלכה כסתם". כלומר, השאלה היא: מדוע רב הונא צריך להכריע במפורש כרבי יהודה, כאשר אפשר לדעת שההלכה היא כרבי יהודה על פי כלל כללי.
יש כאן עיקרון בסיסי, שאין צורך להכריע ההלכה במפורש ובאופן נקודתי, כאשר אפשר להסיק מהי ההלכה על פי "כללי ההכרעה".
עיקרון נוסף הוא, שגם אם ב"סתם משנה" ישנו מקרה/כלל שניתן להוציא ממנו מסקנה – הרי שאותה מסקנה גם היא מוגדרת כמסקנה של "סתם משנה".
9.1
[ראה ב"מתיבתא", הערה ט, שמסביר על פי הריטב"א, שרב חולק על רבי יוחנן ואינו סובר בהכרח את הכלל של "סתם משנה", ורב הונא, בסוגייתנו, הוא תלמידו של רב, ולכן אי אפשר להקשות עליו מהכלל הזה.
והריטב"א מסביר: כאשר הכלל של "סתם משנה" נועד להכרעה אזי גם האמורא רב משתמש בו. אבל כאשר מקשים על רב אזי אי אפשר להשתמש בכלל של "סתם משנה" כדי להקשות על רב, ובסוגייתנו הרי הקושיה על רב הונא היא: שהיה יכול להשתמש בכלל של "סתם משנה" ולא היה צריך להכרעה ספציפית במחלוקת בין רבי יהודה ורבי מאיר בסוגיה בבבא מציעא, כלומר הכלל של "סתם משנה" נועד "לטובתו" של רב הונא, לאפשר לו לפסוק "בקלות"]
9.2
שאלה נוספת שואל תוס' בסוגייתנו: בסוגיה של המחלוקת בין רבי יהודה לרבי מאיר, הרי הכלל הוא שבמחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה – הלכה כרבי יהודה, אז מדוע זקוקים להוכחה מ"סתם" בסוגיה בבבא מציעא כדי להוכיח שהלכה כרבי יהודה? הוא עונה, שיש בגמרא בעירובין דעה שלא מקבלת את הכלל של "רבי מאיר ורבי יהודה – הלכה כרבי יהודה".
9.3
* יש פרשנים שאומרים: גם מי שלא מקבל את הכלל של "הלכה כסתם משנה" [הכלל של רבי יוחנן - ראה גם להלן] מסכים שמחלוקת ואחר כך סתם – הלכה כסתם" מפני שהחכמים חזרו בהם ותיקנו את דעתם – [רש"י בסוגייתנו].
הפרשנים אומרים שהכוונה, היא שרבי יהודה הנשיא ובית דינו הם שדנו במחלוקת בין התנאים ואחר הדיון הכריעו כאחת השיטות וסתמו את הדין במשנה אחרת מאוחרת. ושאלנו כבר: מדוע לא "נמחקה" המשנה שבה חלקו? ואולי יש לומר: כוונת רש"י היא שהחכמים עצמם – אלה שחלקו במשנה הראשונה – הם אלה שחזרו בהם והגיעו למסקנה חדשה משותפת, ודעתם זו מובאת במשנה המאוחרת בצורה של "סתם". לפי זה השאלה רק מתחזקת: מדוע אחר כך לא "נמחקה" המשנה הראשונה? אולי התשובה הכללית היא [ולא חשוב לפי איזה הסבר לעיל] כדי להבין את ה"סתם" חשוב לדעת מה היתה לפני כן המחלוקת. זאת אומרת: הדברים מובנים יותר טוב אם מבינים את הצדדים השונים של העניין כולו.
9.4
כמו כן כדאי לציין שמותר לאמוראים להכריע במחלוקת התנאים כאשר האמורא טוען שסברתו של אחד התנאים מקובלת יותר.
10.
העיקרון הנ"ל כל כך פשוט עד שהגמרא קובעת שהוא נחשב "פשיטא"!
רש"י בסוגייתנו מסביר מדוע "מחלוקת ואחר כך סתם" הלכה כ"סתם": "דכיון דסתמיה אחר המחלוקת שמע מינה דקמו רבנן בטעמייהו ומסתברא טעמא דהאיך". מרש"י משמע, שרבי יהודה הנשיא ובית דינו דנו במחלוקת הראשונה בין החכמים ואחרי שדנו והכריעו כאחת הדעות כתבו את אותה דעה כ"סתם" במשנה במקום מאוחר יותר בש"ס.
10.1
נשאלת השאלה: אם רבי יהודה הנשיא הכריע במחלוקת התנאים במשנה הראשונה, מדוע הוא לא שינה את אותה משנה באופן שיהיה ברור כמי ההלכה, ומדוע היה צריך לנסח משנה אחרת באופן "סתם" כדי שנדע מהי ההלכה. מקובל לומר על זה את הכלל "ומשנה לא זזה ממקומה" [יבמות דף ל עמוד א, ועוד], כלומר, רבי יהודה הנשיא לא "מחק" את הדעה שלא פסק כמותה.
10.2
אפשר לתת לזה הסבר פרקטי: למרות שהוכרעה ההלכה כאחת השיטות ב"מחלוקת" [על ידי "סתם משנה" במקום אחר], בכל זאת יש חשיבות להכרת אותה מחלוקת, כדי לדעת גם מהי דעת החולק לצורך השוואה לדינים אחרים של אותו חכם, ולהכרת שיטתו,
10.3
ויתכן אף [חידוש], שגם הלכה במקום אחר, שמבוססת [ולא במפורש] על אותה ההלכה שלו ב"מחלוקת". גם אותה הלכה שניה תידחה להלכה.
10.4
מסבירה הגמרא, שלכן רב הונא הכריע במפורש כרבי יהודה באותה מחלוקת שלו עם רבי מאיר, כדי לומר שבמקרה זה לא פוסקים כ"סתם משנה" בבבא מציעא. ומדוע באמת הוא שינה מהכלל של "מחלוקת ואחר כך סתם – הלכה כסתם"?
10.5
כנראה, שוב, כמו שאמרנו לעיל: מכיון שזוהי סמכותו של אמורא – להכריע על פי שיקול דעתו מסברא אישית שלו בגוף הסוגיה ומבלי להתייחס ל"כללי ההכרעה".
11.
אולם מהמשך הגמרא משמע לא כך:
ורב הונא? משום דאין סדר למשנה, דאיכא למימר: סתם תנא ברישא ואחר כך מחלוקת.
אי הכי, כל מחלוקת ואחר כך סתם - לימא: אין סדר למשנה!
ורב הונא? כי לא אמרינן אין סדר - בחדא מסכת', בתרי מסכתי אמרינן.
ורב יוסף? כולה נזיקין חדא מסכת' היא.
בשורות לעיל ישנה מחלוקת. רב יוסף סובר שכל המסכתות בסדר נזיקין [לענייננו מדובר במסכת בבא קמא ומסכת בבא מציעא] נקראות "חדא מסכתא" [=מסכת אחת] שיש בה סדר ויש משמעות אם משנה נמצאת אחרי משנה אחרת.
ואילו רב הונא סובר ש"אין סדר למשנה" בין שתי המסכתות הללו, ורק בכל מסכת בפני עצמה "יש סדר".
11.1
לפי הנ"ל. מסבירה הגמרא, שבאמת אי אפשר להכיל בסוגייתנו את הכלל "מחלוקת ואחר כך סתם – הלכה כסתם" משום שמדובר בשתי מסכתות, ולכן רב הונא היה חייב להכריע מעצמו, והא הכריע כרבי יהודה במחלוקת.
11.2
לגבי הכלל שהלכה כסתם משנה ראה גם ב"שוטנשטיין" על מסכת בבא קמא, דף קב הערה 27.
א.
רבי יוחנן הוא זה שקבע "הלכה כסתם משנה".
ב.
יש אומרים שיש חולקים על כלל זה וגם טוענים שרבי יוחנן לא אמר את הכלל הזה, אבל לגבי הכלל של "מחלוקת ואחר כך סתם" כולם מודים בו.
ג.
גם על הכלל שהלכה כרבי יהודה נגד רבי מאיר יש חולקים.
12.
ואי בעית אימא, משום דקתני לה גבי הלכתא פסיקתא: כל המשנה ידו על התחתונה, וכל החוזר בו ידו על התחתונה.
בהסבר השני לטענת רב יוסף, אומרת הגמרא, שרב הונא לא היה צריך להכריע במפורש, אלא היה יכול להשתמש עם כלל אחר: "הלכתא פסיקתא". במשנה בבבא מציעא ישנו כלל נוסף שאין בו מחלוקת "כל החוזר בו ידו על התחתונה", ומכאן ניתן להסיק שגם הביטוי הנוסף באותה משנה "כל המשנה יד על התחתונה" – בקשר למחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה – גם הוא נקבע במשנה במפורש שכך הלכה – כרבי יהודה.
13.
ראה "יבין שמועה" מקשה על רש"י כאן מרש"י במסכת ביצה דף כ עמוד ב "כשראה רבי..." ומסקנתו ב"מחלוקת ואחר כך סתם" הלכה כסתם בגלל שחכמים עצמם "הודו", ובמסכת ביצה מדובר ב"סתם" בלי מחלוקת כלל... וראה "דברי סופרים", כרך א, "הלכה כסתם משנה" עמוד עז.
14.
לגבי "אין סדר למשנה":
תוספות מסכת בבא קמא דף קב עמוד א:
אין סדר למשנה - דפעמים היה שונה שלא על הסדר ושמא תחילה שנה ב"מ ואחר כך ב"ק אבל ודאי אח"כ סדרן רבי על הסדר כדדייק בריש (פרק) שבועות דף ב:) מכדי תנא ממכות קסליק כו'.
לימוד המשניות בעל פה - לפני כתיבתם וסידורם - לא היה בהכרח לפי הסדר [ולכן יתכן שמסכת בבא מציעא נשנתה ונערכה בעל פה לפני מסכת בבא קמא] אבל שיבוץ המשניות בכתב - נקבע לפי הסדר ובכוונה שובצה מסכת בבא קמא לפני מסכת בבא מציעא וכד'.
ועדיין יתכן שמשנה במסכת בבא מציעא נערכה וניסוחה נקבע [כולל קביעתה כ"סתם משנה"] לפני קביעת מיקומה המדוייק.
15.
תוספות מסכת בבא קמא דף קב עמוד א:
הביטוי "הלכתא פסיקתא" - מופע יחידאי בש"ס - בשתי סוגיות מקבילות [בבא קמא דף קב; עבודה זרה דף ז]
גבי הלכתא פסיקתא - תימה אמאי קרי לה הלכתא פסיקתא לההיא דכל החוזר בו ידו על התחתונה הא בפרק האומנין (ב"מ דף עז:) מוקמינן לה כיחידאה כרבי דוסא ורבנן פליגי עליה ומוכח התם דרב לא סבר לה כרבי דוסא בההוא דכל החוזר בו
קשור להערה 12 לעיל.
תוס' מקשה: מדוע הדין של "כל החוזר בו ידו על התחתונה" נחשב כהלכה פסוקה - ללא מחלוקת - הרי "רב" [בסוגייתנו, מסכת בבא מציעא דף עז עמוד ב] לא מקבל זאת ופוסק שלא כרבי דוסא שהמשנה היא כדעתו.
15.1
מיישב תוס':
וי"ל דהכא סבר כאיבעית אימא דהתם דאמר כל החוזר בו ידו על התחתונה לאתויי כדקתני
הסוגיה בבבא קמא דף קב סוברת שהדין של "כל החוזר בו ידו על התחתונה" לא קשור שם לדינו של רבי דוסא אלא לעניין אחר, שמוסכם על כולם וללא מחלוקת.
15.2
ומוסיף תוס':
וי"מ דקתני לה בלשון הלכתא פסיקתא דלישנא דכל החוזר וכל המשנה משמע לפסוק הלכתא.
לשון המשנה [בבבא מציעא דף עו עמוד א] "כל החוזר בו" משמעו שזוהי הלכה ללא מחלוקת.
15.3
על סמך סוגייתנו - בבא מציעא דף עז:
הליכות עולם שער חמישי פרק ג:
ג. כל דתני לה גבי הלכתא פסיקתא הלכה היא, כלומר כל דבר ששונה גבי הלכה פסוקה ואותו דבר לא שייך גבי אותה הלכה ואינו ענין לה ודאי לא תנייה בהדיה אלא משום פיסוק הלכה שפוסק התנא והולך עם כל אלו לומר שהלכה בזה כמו בזה,
כאותה ששנינו במציעא פרק השוכר כל המשנה ידו על התחתונה וכל החוזר בו ידו על התחתונה,
והך דכל המשנה לא שייכא התם כלל דהא לא איירי בההוא פירקא בשינוי אלא בחזרה אלא דהלכתא קא פסיק לה ואזיל וכדפירש גמרא בב"ק בפרק הגוזל, וכן כה"ג:
15.4
של"ה - כללי התלמוד (כ) כלל הלכה:
תנה. כל דתני לה גבי הלכתא פסיקתא הלכה היא, כדאיתא בבבא קמא פרק הגוזל (בבא קמא דף קב א), ובפרק קמא דעבודה זרה דף ז א). וכתבו התוספות (בבא מציעא דף עז ב ד"ה רב פליג), וזה לשונם: דרבי יוחנן לא סבירא ליה הכי.
16.
קשור לכלל של הלכה כסתם משנה שנדון בכמה סעיפים לעיל:
תוספות מסכת עבודה זרה דף ז עמוד א:
פשיטא דמחלוקת ואחר כך סתם - תימה למה לן למיפשט משום סתם בלאו הכי פסקינן פרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מו:) ר"מ ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה
הרי כדי לפסוק כרבי יהודה ניתן היה להסתמך על הכלל שהלכה כרבי יהודה נגד רבי מאיר, ולא צריך להסתמך על הכלל ש"מחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם משנה".
16.1
ונראה לי להעיר: אם שני הכללים הנ"ל נקבעו על ידי אותו חכם - על ידי רבי יהודה הנשיא עצמו או על ידי רבי יוחנן תלמידו - קושיית תוס' מובנת.
16.2
אבל אם נאמר שהכלל של "מחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם" נקבע על ידי "רבי", והכלל השני שהלכה כרבי יהודה נגד רבי מאיר נקבע על ידי רבי יוחנן מובן מדוע הגמרא לא משתמשת בכלל השני כי עדיף לה להשתמש בכלל ש"נוצר" יותר מוקדם על ידי רבי יהודה הנשיא עצמו.
17.
תוס' עצמו מנסה ליישב ודוחה:
ואי משום דאיכא אמוראי התם דפליגי ולית להו הך כללא
לגבי הלכה כסתם משנה נמי פליגי אמוראי
ואפילו במחלוקת ואחר כך סתם נמי איכא מאן דפליג לקמן בסוף פרקין (עבודה זרה דף כא.) גבי שכירות בתים דפליגי ר"מ ור' יוסי ופסיק רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי אף על גב דבתר הכי סתם כר"מ
יש אמוראים שלא פוסקים את שלושת הכללים:
"הלכה כסבם משנה"
"מחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם"
"רבי יהודה ורבי מאיר הלכה כרבי יהודה"
על הנ"ל ראה גם בסעיפים 10-11 לעיל.
17.1
ותוס' מיישב:
לכך נראה לפרש דלאו מכח סתם בעי למיפשט דליהוי הלכה כסתם
אלא הכי פריך מחלוקת ואח"כ סתם הוא ואפילו למאן דלית ליה הלכה כסתם מ"מ חשיב כרבים לגבי יחיד.
"סתם משנה" נחשבת כרבים ולכן הלכה כמותה נגד תנא יחיד.
אבל משמע מתוס' שאין כוונתו לכל "סתם משנה", אלא דווקא כשיש משנה עם מחלוקת ואחר כך יש "סתם משנה" [כלומר "מחלוקת ואחר כך סתם" - כבסוגייתנו] אזי אותה משנה שהיא כדעת רבי יהודה הלכה כמותה נגד דעת יחיד - רבי מאיר - כי כולם מסכימים לכלל ש"יחיד ורבים הלכה כרבים".
