סקר
איך הלימוד שלך בתקופת המלחמה בדרום?






 

עיתוי  / רפי זברגר

בבא מציעא דף עב ע"א 

 

הרקע

למדנו במשנה כי מותר ללוות ולהלוות בריבית מן הנכרי. עתה דנה הגמרא ב''מקרי תפר'', בהם הנכרי נמצא בתהליך גיור.
 

הנושא

מתארים חכמים ''מצב מעניין'': ישראל שלוה מעות מן הנכרי בריבית, וזקפן עליו במלווה, ונתגייר – יהודי לווה בריבית מן הנכרי בהיתר [לאור מה שלמדנו בהקדמה]. לאחר מכן, "הפך" היהודי את הריבית להיות ''חוב חדש'', אשר עבר להיות הלוואה חדשה של היהודי לנכרי. בשלב זה בעצם ישנה הלוואה חדשה, הכוללת את הקרן של ההלוואה הקודמת ואת הריבית של אותה הלוואה, שני המרכיבים הנ''ל הפכו להיות הקרן של ההלוואה החדשה – פעולה זו נקראת בלשון חכמים ''זקפן עליו במלווה''. בסופו של תהליך, הנכרי התגייר, והפך להיות יהודי מן המניין. חכמים מחלקים בין שני מקרים:
אם קודם שנתגייר זקפן עליו במלווה – גובה את הקרן וגובה את הריבית. ואם לאחר שנתגייר זקפן עליו במלווה- גובה את הקרן ואינו גובה את הריבית. זקיפת המלווה החדשה בעצם ''מטהרת את הריבית''. אם פעולה זו בוצעה לפני הגיור, הרי שהנכרי ''נכנס'' להיות יהודי עם חוב "רגיל" של הלוואה [שבמקור הייתה ריבית אבל אין לה כרגע ''שם ריבית''] – לכן יכול המלווה, לגבות את כל הסכום, הכולל גם את הריבית המקורית.
אבל אם פעולת זקיפת המלווה הייתה לאחר שהנכרי התגייר, ובשלב הגירות היו בעצם שני חובות: הקרן והריבית, אזי אין אפשרות ''לטהר'' את הריבית בזמן שהלווה הוא יהודי [אחרת, ניתן יהיה לבצע זאת בכל הלוואה בין שני יהודים], ולכן במקרה זה, המלווה יכול לגבות אך ורק את הקרן ולא את הריבית.
חכמים ממשיכים ואומרים ,שהדין ממש זהה במקרה הפוך, בו הנכרי לווה מישראל, והוא זקף את הריבית במלווה חדשה, והתגייר. לאחר מכן, הוא מעוניין להחזיר למלווה את מלוא הסכום. גם פה, תלוי בעיתוי זקיפת המלווה: אם זקיפת המלווה בוצעה לפני הגיור – אז מותר למלווה לגבות את הקרן והריבית, אך אם בוצעה אחרי הגיור – הרי שמגיע ללווה רק את הקרן ללא הריבית.  
 

מהו המסר?

למדנו מדינים אלו, כמה חשוב העיתוי והתזמון של הפעולות אותן אנו מבצעים. אותה פעולה [זקיפת מלווה] המבוצעת בשבוע אחד, מחייבת תשלום, לעומת מצב בו הפעולה מתבצעת זמן קצר אחרי – פטור מאותו תשלום.   נשליך עיקרון זה גם למצבים חברתיים/משפחתיים:
• עיתוי ה''תוכחה'' – ילד אשר ביצע פעולה לא רצויה, וההורה מבקש להוכיחו על כך, הרי שיש עניין גדול להוכיח בזמן ''סמוך ונראה'' לאירוע. אז עדיין הנושא ''טרי'', זוכרים את הנעשה, והתוכחה תהיה משמעותית ויעילה. לעומת הורה, ''השוכח'' להתייחס בזמן, אם בגלל טרדות אחרות, אם בגלל חוסר תשומת לב או כל סיבה אחרת, ומוכיח את ילדו, זמן רב אחר האירוע – הרי שהדברים נופלים על אזנים ערלות, ומאבד משמעות. • כנ''ל לגבי זמן ענישה. אם הורה או מורה/מדריך מחליט כי בוצע ''מעשה שלא ייעשה'' המחייבת סוג של ענישה, "למען ילמדו וייראו'', הרי שיש לבצע זאת בסמיכות למעשה. אז הילד ''מבין'' את הענישה, גם אם הוא לא ''שמח'' לקבלה.
• מובן מאליו, כי כל ''המצוות שהזמן גרמן'', תלויות בזמן מסוים, ואם תבוצענה לאחר זמנן, כאילו לא בוצעו. ישיבה בסוכה לאחר סוכות, אכילת מצה לאחר הפסח שווים ''כקליפת השום'' ועוד מקרים על זה הדרך.
לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לַכֹּל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם (קהלת, ג',א').


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר