הבליע לו בחשבון / רפי זברגר

בבא מציעא דף סד ע''א

הרקע

מה אדם צריך לעשות אם קיבל ''מתנה מפתיעה''. על כך דן רב נחמן בסוף הדף הקודם: האי מאן דאוזיף מחבריה ואשכח ביה טופיינא. אדם אשר לווה כסף מחברו, ו''מצא'' כי קבל מהמלווה יותר ממה שהוסכם ביניהם.
מה עושים? על פניו נראה כי צריך להחזיר את העודף, אך רב נחמן ''מפתיע'' אותנו: אי בכדי שהדעת טועה – מיחייב לאהדורי ליה, ואם לאו – מתנה בעלמא יהיב ליה. – מחלק רב נחמן בין שני מקרים: אם נראה לנו שיש טעות, והמלווה הוסיף מטבעות בטעות – יש חובה להחזירם למלווה, אך אם ''אין סימנים'' שהמלווה טעה – פוסק רב נחמן שלא צריך להחזיר, כיוון שכנראה המלווה רצה ''לתת ללווה מתנה'' ולכן, אין חובה להחזיר מתנות!.
 

הנושא

בהמשך לסיפור הרקע, מנסה הגמרא לברר כיצד ניתן לדעת שהמלווה טעה? על כך עונה רב אחא, בנו של רב יוסף: בעישורייתא וחומשייתא. כלומר, אם היו מונים את השטרות בקבוצות של עשר עשר, ויש עודף של עשר – אנו אומרים שכנראה טעה בספירה, כנ''ל אם יש מנהג לספור חמש חמש, וכן הלאה על זה הדרך. אך אם מספר השטרות העודפות אינו מתחלק במספר שנהגו לספור לפיו, אנו אומרים כי המלווה הכניס בכוונה מטבעות נוספות כדי ''לצ'פר'' את הלווה, ואין זה אלא מתנה. ממשיכה הגמרא ושואלת: אם אנו מכירים את המלווה כ''אדם תקיף'' שאינו נוהג לתת מתנות, האם גם אז ''נסביר'' את העודף בנתינת מתנה של המלווה ללווה?             תשובת הגמרא מעניינת ומפתיעה: דלמא מיגזל גזליה, ואבלע ליה בחשבון. כלומר, אנו חוששים אולי המלווה ...גזל בעבר את הלווה, ומתבייש להחזיר לו את הגזילה, לכן הוא ''מבליע'' את הכסף שהוא חייב לו, בכסף של ההלוואה שהוא כרגע מלווה ללווה. הגמרא מוכיחה בהמשך, שאנו אומרים סברה מעין זו, של החזרת הכסף בהבלעה! 
 

מהו המסר?

''ההתנהגות'' שנחשפנו אליה בתשובה של הגמרא, מלמדת אותנו, עד כמה קשה לאנשים להודות בטעות. עד כמה קשה לגזלן להשיב את הגזילה בגלוי, ואם הוא כבר חזר בתשובה, ומבקש להשיב את הגזילה, יעשה כל מאמץ להסתיר את ההשבה, כדי שלא יידעו שהוא הגזלן, ויצא עליו שם לא טוב.
תכונה הזו צריכה להיות נר לרגלנו, ברגע שאנו ''מוכיחים'' כל אדם, בוודאי את ילדינו. קשה לאדם להודות ולומר בפה מלא ''טעיתי''. קשה לאדם לספר לכולם, כי הוא עשה מעשה שלא ייעשה, למרות שהוא ''חזר בתשובה'' ומעוניין לחזור ל''דרך המלך''. התוכחה צריכה להיות ''עדינה''. לא בתוקפנות, לא בכעס, לא בטינה, אלא תוך כדי ''הבנה'' של המעשה, ניסיון אמיתי להכיל את המעשה, לא במובן של להסכים, אלא במובן אמפטיה והבנת המצב שגרם לאדם לעשות את המעשה, וניסיון אמיתי וכֵּן, להסביר בנועם, בסבלנות ובסובלנות עד כמה המעשה לא היה צריך להיעשות.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]