הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
זה נהנה וזה לא חסר
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא מציעא סד ע"ב
משנה. המלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם, ולא ישכור ממנו בפחות מפני שהוא רבית.
גמרא. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אף על פי שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו - אינו צריך להעלות לו שכר, הלוהו ודר בחצירו - צריך להעלות לו שכר. -
מאי קא משמע לן? תנינא: המלוה את חבירו לא ידור בחצירו חנם,
ולא ישכור ממנו בפחות - מפני שהוא רבית! -
אי ממתניתין הוה אמינא: הני מילי - בחצר דקיימא לאגרא,
וגברא דעביד למיגר.
אבל חצר דלא קיימא לאגרא, וגברא דלא עביד למיגר - אימא לא,
קא משמע לן.
איכא דאמרי, אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אף על פי שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו - אינו צריך להעלות לו שכר,
הלויני ודור בחצרי - צריך להעלות לו שכר.
מאן דאמר הלוהו - כל שכן הלויני,
ומאן דאמר הלויני - אבל הלוהו לא.
מאי טעמא? כיון דמעיקרא לאו אדעתא דהכי אוזפיה - לית לן בה.
אמנם הסוגיה עוסקת בדיני ריבית, אבל היא מתבססת על עיקר הדיון שהוא לגבי הכלל של "זה נהנה וזה לא חסר".
על כך ראה מה שכתבנו על מסכת בבא קמא דף כא:
1.
אמר רב סחורה אמר רב הונא אמר רב:
הדר בחצר חבירו שלא מדעתו - אין צריך להעלות לו שכר,
"רב" סובר שזה נהינה וזה לא חסר פטור, אלא שכאן בעל הבית קצת חסר על ידי שימושו של הדר, ולכן הדר פטור רק בגלל שהוא מוסיף תועלת לבעל הבית בכך שמבריח שדים מביתו.
משום שנאמר: +ישעיהו כ"ד+ ושאיה יוכת שער.
1.1
ויש מסבירים [ראה "שוטנשטיין", הערה 6], שבאמת הדר פטור לגמרי - זה נהנה וזה לא חסר - פטור] אלא שהגמרא מוסיפה שבמקרה שלפנינו לא רק שבעל הבית לא חסר כלום אלא מתווספת לו תועלת.
וכדברי הרא"ש:
רא"ש מסכת בבא קמא פרק ב סימן ו:
אמר רב סחורה אמר רב הונא הדר בחצר חברו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר שנאמר ושאיה יוכת שער מייתי מהך קרא אסמכתא וסעד לדבריו לא מיבעיא שהוא פטור משום דהוה ליה זה נהנה וזה לא חסר אלא אפילו טובה נמי עושה עמו שמנע ביתו מליסתר:
2.
אמר מר בר רב אשי: לדידי חזי ליה, ומנגח כי תורא.
רב אשי מאשר את עניין המזיקים בבית ריק מדיירים.
3.
רב יוסף אמר: ביתא מיתבא יתיב.
רב יוסף מביא נימוק אחר לכך שהדר פטור מלשלם לבעל הבית - הוא גורם לכך שיתקנו את הבית לטובת בעל הבית.
4.
מאי בינייהו? איכא בינייהו, דקא משתמש ביה בציבי ותיבנא.
הגמרא מביאה נפקא מינה בין שני הטעמים לעיל:
אם השימוש של בעל הבית הוא רק לצורך מחסן הרי שבכל זאת הנימוק שבסעיף 1 מתקיים, שהרי בעל הבית משתמש בבית-מחסן. והדר שם לא מועיל לבית הבית ויצטרך לשלם לבעל הבית
אבל הנימוק השני - שאם גרים שם בני אדם הם מועילים לבעל הבית בכך שהדייר יתקן - שהרי בעל הבית עצמו לא גר שם והוא לא היה מוצא פגמים בביתו-במחסן, ולכן הדייר כן מהנה את בעל בית ולא יצטרך ללשם לו על ה"פלישה" לביתו.
4.1
משמע מכל ההסברים ש"זה נהנה וזה לא חסר" תקף זה רק כאשר בעל הבית עצמו גם נהנה "קצת".
5.
הערה: רב יוסף חולק על רב, ומר בר רב אשי הביא אסמכתא לדברי "רב".
5.1
נראה לי שמר בר רב אשי היה מעורכי הגמרא, ולכן לדבריו יש משקל של הכרעה במחלוקת בין רב לרב יוסף.
6.
רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק ג הלכה ט:
הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, אם אותה חצר אינה עשויה לשכר אינו צריך ג להעלות לו שכר, אף על פי שדרך זה הדר לשכור מקום לעצמו, שזה נהנה וזה ד לא חסר, ואם החצר עשויה לשכר אף על פי שאין דרך זה לשכור ה צריך להעלות לו שכר שהרי חסרו ממון.
7.
לחם משנה הלכות גזלה ואבדה פרק ג הלכה ט:
[ט] הדר בחצר חבירו וכו' שזה נהנה וזה אינו חסר.
וא"ת והא בגמרא פירש טעמא משום ושאיה יוכת שער או משום ביתא מתבא יתבא משמע דלא סגי הך טעמא דזה נהנה וזה אינו חסר.
הוא מקשה שהרמב"ם פוסק בפשטות ובאופן עקרוני ש"זה נהנה וזה לא חסר - פטור, והרמב"ם - משום מה - לא מביא כלל את כל דיוננו לעיל.
8.
וי"ל דנמוקי יוסף ז"ל פירש בגמרא דהא דצרכינן להך טעמא אף על גב דזה נהנה וזה אינו חסר פטור משום דהא איכא חסר דאיכא שחרות הכותלים
וכנגד זה התועלת צריך תועלת אחר כנגדו והוא דשאיה יוכת שער כו'
וחזר הדבר לזה נהנה וזה אינו חסר.
הוא מסביר שבנושא שבסוגייתנו מדובר שהדר [הפולש] גורם לקלקול הקירות, ובזה בעל הבית נחשב כ"חסר", והתועלת שמוסיף הדר [לפי שני הפירושים בסוגייתנו לעיל] מקזזת את הנזק שהוא גורם,
וחוזר הכלל הבסיסי - שאותו בלבד מזכיר הרמב"ם - זה נהנה וזה לא חסר - פטור.
9.
נראה לי לומר חידוש, שהרמב"ם סובר ששני הנימוקים בגמרא "טובים" ותמיד מתקיים אחד מהם לפחות, ולכן הרמב"ם לא הזכירם.
9.1
וההוכחה [ה"חידוש"] לכך ששני ההסברים הם להלכה היא מכך כפי שהסברנו שמר בר רב אשי נחשב כפוסק מטעם עורכי הגמרא, וגם מכך שמסדר הגמרא שיבץ את דברי רב יוסף אחרי דברי מר בר רב אשי שחי הרבה אחריו, מוכח שהלכה גם כרב יוסף [המובא אחרון - "בתראי"].
צירוף שתי ההכרעות קובע ששני הנימוקים תקפים, ולכן הרמב"ם לא נזקק להזכירם.
