הורדת סיכונים / רפי זברגר

בבא מציעא דף נז ע''א-ע''ב 

הרקע

בתחילת עמוד ב' של הדף הקשינו ממשנה אשר נאמר בה: ריבית ואונאה להדיוט, ואין ריבית ואונאה להקדש. כלומר בדברים אשר אינם שייכים לבית המקדש [בלשון המשנה: הדיוט] יש דין ריבית ויש דין אונאה. אם אדם לקח מחברו חפץ או כסף בהלוואה, והחזיר לו יותר ממה שקיבל ממנו, הרי זו ריבית. אונאה כבר הזכרנו לא מעט בפרקנו, עוסקת במקח וממכר, אשר אחד הצדדים מקבל יותר משישית ממחיר השוק. לעומת זאת, בהקדש אין דיני ריבית ואין דיני אונאה. 
 

הנושא

בהמשך הדף מתמקדת הגמרא בהסבר משנה זו, ושואלת כיצד יש מצב של ריבית בהקדש?
הסבר ראשון: אילימא דאוזפיה גזבר מאה במאה ועשרים – כלומר גזבר של ההקדש, הלווה מכספי ההקדש לאנשים במאה, וקבל בחזרה מאה ועשרים, במקרה כזה, אומרת הגמרא שהמעשה של הגזבר מוגדר כמעילה [שימוש אסור בחפצי הקדש], ואז יצאו מעותיו לחולין, והוו להו דהדיוט. המעילה בכספי הקדש, גורמת לכסף להיות כסף הדיוט [שאינו של הקדש], אם כך זה לא המקרה של ריבית בהקדש, כיוון שעכשיו לאחר הפעולה זה כבר לא הקדש.
הסבר שני של רב הושעיא, מעביר אותנו מדיני הלוואה לדיני מקח וממכר, גם שם יש ריבית: הכא במאי עסקינן, שקיבל עליו לספק סלתות [סולת, למנחות] מארבע, ועמדו משלוש . אם קיבל על עצמו לספק לבית המקדש סולת במחיר ארבעה סאין [מידת נפח בתקופת המשנה] בסלע [מטבע מתקופת המשנה], ולאחר מכן, התייקר הסולת ומכרו רק שלושה סאין בסלע, הרי הוא חייב לספק ארבעה סאין למרות ההתייקרות, וזוהי הריבית המותרת בהקדש.
הסבר שלישי של רב פפא מחזיר אותנו לדיני הלוואה, ולגבי השאלה ששאלנו על ההסבר הראשון: והרי מעל בכספי הקדש, ואז הכסף נהפך להיות חולין, מסביר רב פפא כי מדובר: באבני בניין המסורות לגזבר עסקינן. אמנם מדובר בהלוואה של הגזבר מאה במאה ועשרים, כמו שאמרנו בהסבר הראשון, אך ההלוואה הייתה באבני בניין תוך כדי הבנייה, שהאבנים בשלב זה, אינם שייכים להקדש על פי שיטתו של שמואל, האומר: בונין בחול, ואחר כך מקדישין.
שמואל סבר, שבבניית בית המקדש, בשלבי הבנייה היו משתמשים בכלים ובחומרים של חול ולא של הקדש, כדי שלא תיווצר בעיית מעילה, ורק בסוף העבודה הקדישו את הבניין להקדש.   
 

מהו המסר?

שמואל לימד אותנו כלל חשוב מאוד בחיים: חשיבה אחת קדימה כדי להוריד סיכונים. אם בכל שלבי בניית בית המקדש היו משתמשים בחפצי הקדש, שכבר קידשו אותם לבית המקדש, הרי שהיה בכך סיכון גדול, של שימוש לא נכון, והיה חשש לבעיית מעילה בקודשים, וממילא החפצים היו הופכים להיות חולין. כדי לפתור את הבעיה, העבירו את ''שלב ההקדשה'' עד כמה שיותר מאוחר, הכי קרוב לסיום הבניה, וכך שמרו על עצמם בוני המקדש, מאיסור מעילה.
גם בחיינו המלאים והתוססים יש לנקוט בגישה זו, בעיקר בנושאי חינוך: אם יש סיכון חינוכי בפעולה זו או אחרת, יש להשתדל לדחותה עד כמה שאפשר, כדי לייצב את המצב, לתת חיזוקים חיוביים כמה שיותר, ורק אחר כך לתת חשיפה לסיכונים. בעידן המודרני והטכנולוגי, הדבר נכון שבעתיים. הסיכונים הטכנולוגים מן המחשב, הטלפון הסלולארי ועוד, הם רבים מאוד. לכן חשובה מאוד יציבות נפשית וחינוכית קודם לחשיפה גדולה כל כך של סיכונים. הסברה והטמעה של ערכים חינוכיים כאלו ואחרים, חשובה מאוד מאוד לפני שמנגישים לילדים שלנו מכשירים היכולים לקלקל ולדרדר את הילד באופן משמעותי. בד בבד עם ניסיון ''דחיית הסיכונים'', יש לעשות כל מאמץ להוריד סיכונים גם בדרכים טכנולוגיים. וזאת, ע''י חסימות מסוגים שונים, המונעים מהילד חשיפה למידע פסול ולא חינוכי.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]