משמעות נסתרת / רפי זברגר

בבא מציעא דף נג ע''א 

הרקע

בסוף הדף הקודם התמקדנו בדברי חזקיה שהוזכרו לפני כן בגמרא: מעשר שני שאין בו שווה פרוטה, אומר: הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות לפי שאי אפשר לו לאדם לצמצם מעותיו. כדי להבין, נקדים מספר הקדמות:
• אחד המעשרות אותם עלינו להפריש מהפירות שלנו הוא מעשר שני. מעשר זה נאכל ע''י הבעלים בירושלים.
• במקרים שיש כמות גדולה של פירות שקשה להעלותם לירושלים, נתנה לנו התורה אפשרות ''חילול''.
''מחללים'' את פירות מעשר שני על מטבעות, מעלים את המטבעות, קונים בהם דברי מאכל ואוכלים בירושלים.
• כאשר מחללים את הפירות, יש להוסיף חמישית על ערך הכסף של הפירות.
• הפירות המחוללים צריכים להיות שווים לפחות פרוטה אחת.
כאשר נשארו לאדם פירות של מעשר שני שערכם פחות משווה פרוטה, ואז לא ניתן לחללם בצורה רגילה, מחדש לנו חזקיה אפשרות מעניינת: לחלל פירות אלו על הכסף שכבר השתמשו בו קודם לכן לחלול פירות אחרים. הנחת היסוד העומדת בדברי חזקיה, שאדם לא מפריש על כסף מדויק בשווי הפירות, אלא משאיר מעט עודף כסף. בלשון חזקיה: אי אפשר לצמצם מעותיו. מכיוון שכסף זה כבר שימש אותנו לחילול מעשר שני, ניתן לחלל עליהם פעם נוספת, גם על פירות השווים פחות משווה פרוטה. 
 

הנושא

ממש בסוף הדף הקודם, שואלת הגמרא סתירה בין דברי חזקיה למשנה במסכת חלה (פרק א', משנה ט'): התרומה והביכורים חייבין עליהם מיתה, וחמש, ואסורים לזרים, והן נכסי כהן, ועולים באחד ומאה, וטעונין רחיצת ידים והערב שמש. הרי אלו בתרומה וביכורים מה שאין כן במעשר. המשנה משווה בין הלכות תרומה וביכורים למעשר, ומביאה שבע הלכות הנוהגות בתרומה וביכורים, ואינן נוהגות במעשר. ננסה לבארם, אחת לאחת:
1. אדם זר, שאינו כהן, האוכל תרומה או ביכורים במזיד, או כהן האוכלם בטומאה, במזיד – חייב מיתה בידי שמים. 
2. אדם זר, שאינו כהן, האוכל תרומה או ביכורים בשוגג (שלא בכוונה) משלם לכהן את ערך הפירות ומוסיף חמישית 
3. תרומה או ביכורים אסורים באכילה לזרים, שאינם כוהנים.
4. תרומה או ביכורים נחשבים לנכסים של הכהן, והוא יכול למשל לקדש בהן אשה.
5. תרומה או ביכורים אשר התערבבו עם ''פירות חולין'' (שאינם תרומות ומעשרות) – התערובת תהיה מותרת, רק אם היחס בין התרומה והביכורים יהיו פחות מ-1/100 משאר הפירות.
6. כהן האוכל תרומה או ביכורים חייב לנטול ידיו, גם אם זה פירות ולא לחם, כיוון שגזרו חכמים על ''הידיים'', שיהיו ''שניות לטומאה'' (דרגה בטומאה וטהרה), ושני לטומאה מטמא תרומה, לכן צריכים ליטול ידים לפני אכילתם.
7. אדם ''טמא'' שהיה צריך לטבול במקווה כחלק מתהליך טהרתו, אינו רשאי לאכול תרומה, גם אחרי טבילתו, אלא ימתין לשקיעת השמש (בלשון המשנה: ''הערב שמש''), ורק אז יוכל לאוכלם.
מתוך מבט על הלכות אלו, נראה לכאורה כי הלכה שלישית המלמדת שתרומה וביכורים אסורים לזרים לכאורה מיותרת, שהרי בהלכה הראשונה למדנו כבר שאדם האוכל תרומה וביכורים חייב מיתה, וברור מאליו שפירות אלו אסורים באכילה.
ישנן מספר תשובות לשאלה זו, נתמקד בתשובתו הממוקדת של רש''י: משום דבעי למיתנייה ''מה שאין כן במעשר'', דאפילו אסור ליכא. ננסה להסביר: אמרנו שהמשנה משווה בין דיני תרומה וביכורים למעשר - כל ההלכות נכונות לתרומה וביכורים ולא חלות במעשר. לאור זאת, אומר רש''י, אם המשנה הייתה אומרת רק את ההלכה הראשונה, שהאוכל תרומה וביכורים חייב מיתה, היינו לומדים מכך לגבי מעשר, כי האוכל מעשר אינו חייב מיתה. 
האם מותר או אסור לאכול מעשר? זאת לא היינו למדים, שהרי יכול להיות שלמרות שאין חיוב מיתה על האוכל מעשר, בכל אופן אסור לאוכלו. לצורך זאת הוסיפה המשנה גם את ההלכה השלישית האומרת כי תרומה וביכורים אסורים לזרים, ומתוך הלכה זו אנו למדים, כי מעשר מותר לגמרי באכילה. 
אם כן, מטרת ההלכה השלישית היא לא עצם ההלכה, אלא הלימוד ממנה להלכות מעשר.  
 

מהו המסר?

למדנו, שלפעמים נראה כי ''האמירה מיותרת'', אך לימוד מעמיק בתוכן, והסקת מסקנות מתוכו, מלמדות אותנו, כי האמירה מלמדת אותנו דברים אחרים שאינם ''נראים'' במבט ראשון.
המסר שניתן ללמוד מכך לכל נושא ההקשבה. הקשבה למילים הנאמרות, והקשבה למעשים או לאי המעשים.
לפעמים, במבט ראשון נראה כי אין משמעות לאמירה זו או אחרת, אך אם ''מקשיבים לקול הפנימי'' ניתן לגלות כי הביטוי הגלוי מבטא תחושות פנימיות או מחשבות נסתרות המסתתרות מתחת לפני השטח.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]