חביבות כלי תשמישיו / רפי זברגר

בבא מציעא דף נא ע''א 

הרקע

למדנו במשנה בדף מ''ט כי דין אונאה בממון הוא שתות. כלומר, אם המוכר מכר את החפץ ביותר משישית מערכו, הרי ניתן לבטל את המקח, והמוכר חייב להחזיר את הכסף. אם ההפרש פחות משישית, אין זו אונאה. ואם בדיוק שישית, הרי שניתן לתבוע את ההפרש במחיר, אך לא לבטל את המקח.  
 

הנושא

מספרת הגמרא על אדם שביקש למכור רצועות משי שהיו בידיו. שווים היה חמשה סלעים, והוא הכריז כי מבקש ששה סלעים. ממשיכה הגמרא לספר, כי גם אם היו נותנים לו חמשה וחצי שקלים היה מסכים למכור.
הגיע ''קונה מתחכם'', ועשה לעצמו את החישוב הבא: אם אשלם לו חמשה וחצי שקלים, הרי כאילו מחלתי על החצי שקל מעל למחיר, כיוון שזה פחות משישית ואין חובה להחזיר. אציע לו לשלם ששה שקלים, ובסופו של דבר אקבל שקל שלם בחזרה, שהרי אם נמכר בשישית יותר, המוכר חייב להחזיר לקונה את ההפרש.
בא לפני רבא, והוא פסק לו: לא שנו אלא בלוקח מן התגר, אבל בלוקח מבעל הבית – אין לו עליו אונאה.
כלומר, אם הקניין היה עם סוחרים בשוק, צודק הקונה, ויכול היה לקבל את השקל בחזרה. אך, הוסיף רבא, המקרה שלנו עוסק בקונה מבעל הבית, ואז, פסק רבא: אין לו עליו אונאה. כלומר, עסקים הנעשים עם ''בעל בית'' אין אונאה במקרה ונמכר אף יותר משישית. רש''י מסביר זאת יפה: תכשיטין וכלי תשמיש שלו חביבין עליו, ואינו מוכרן אלא ביוקר.
כלומר, אדם הקונה מבעל הבית מודע לכך, שהמחירים אינם שווי ערך ל''שוק החופשי'', אלה הרבה יותר מכך. לבעל הבית יש ''סנטימנטים'' לחפציו, ולכן מסכים למוכרן, רק במחירים גבוהים בהרבה מהמחיר המוצע לכולם. 
 

מהו המסר?

למדנו מפסק זה של רבא, לפי הסברו של רש''י כי כלי תשמיש של אדם, הכלים הפרטיים והאישיים של כל אדם, מאוד חביבים עליו. הוא שומרם כעל בבת עיניו. קשה לאדם להיפרד מכלים אישיים אלו, ולכן, אם הוא ''נאלץ'' למוכרם, עושה זאת בקושי רב, ולכן הוא ''תובע'' עבורם תשלום גבוה במיוחד.
כך גם צריכים להתייחס אחרים לחפצים פיזיים ורוחניים של הזולת. לכבד, להוקיר ולהתייחס ברגישות לדברים האישיים, בעלי ערך סנטימנטלי גבוה לאדם. גם הורים צריכים לשים לב, שלא לזלזל באף ''צעצוע'' אמיתי או מדומה, שילדם מתייחס אליו באהבה ובחיבה.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]