עשיה משמעותית / רפי זברגר

בבא מציעא דף מו ע''א 

הרקע

למדנו בדף הקודם מחלוקת בין רב ולוי, האם מטבע נעשה חליפין או לא. כפי שלמדנו בתחילת הפרק, קנין חליפין בעצם מהווה ''החלפת סחורה'' בין שני אנשים, כאשר כל אחד הוא גם קונה וגם מוכר. עוד אמרנו שם, שברגע שאחד קבל את החפץ של השני, הרי הקניין ''הסתיים'', למרות שהשני עדיין לא קבל את הסחורה של הראשון. מחלוקת בין רב ולוי, האם גם מטבע יכול להוות צד אחד של קנין חליפין .כלומר, האם ניתן להחליף מטלטלין במטבע או לא.
לקראת סוף הדף הקודם למדנו את דברי רב פפא האומר: אפילו למאן דאמר אין מטבע נעשה חליפין, מיעבד הוא דלא עביד חליפין, אקנויי מקני בחליפין. נסביר: רב פפא אומר, שגם לדעה שאין מטבע נעשה חליפין, הכוונה, שמשיכת המטבע אינה מהווה ''סיום'' קנין חליפין, אבל, אם בעל המטבע משך את המטלטלין של הצד השני, הרי המטבע נקנה בחליפין. כלומר: משיכת מטבע לא יכולה לבצע קנין חליפין, אבל המטבע יכול להיקנות בקנין חליפין.
 

הנושא

בשתי שורות אחרונות של הדף הקודם, מצטטת הגמרא משנה ממסכת מעשר שני (פרק ד' משנה ה') שלכאורה מהווה סתירה לדברי רב פפא שלמדנו בהקדמה: היה עומד בגורן ואין בידו מעות, ומבקש לחלל פירות מעשר שני (כפי שהסברנו בדף הקודם), אמר לחבירו: הרי פירות הללו נתונים לך במתנה, וחוזר ואומר: הרי הן מחוללין על מעות שיש לי בבית.
בעל הפירות מבקש ''לחסוך'' לעצמו את תשלום החומש. תשלום זה, הינו חובה של בעל פירות המבקש לחלל פירות מעשר שני שלו – להוסיף חמישית מערך הפירות. ה''טכניקה'' הנ''ל ''חוסכת'' תשלום זה: מוכר את הפירות לחבר, ולאחר מכן, הוא מחלל פירות אלו המוגדרים מעשר שני, על מטבעות שיש לו בבית. מכיוון שלאחר מכירת הפירות הוא כבר לא ''בעלים'' של הפירות, אין הוא מחויב לשלם חמישית על החילול.
מלשון המשנה, מסיקה הגמרא: טעמא דאין בידו מעות, הא יש בידו מעות – ליקנו להו לאידך במשיכה, ופריק.
כלומר: אם לבעל הפירות יש מעות (כסף), יכול להקנות את הכסף לחבר במשיכה (שהחבר ימשוך את הכסף, וכך יקנה), ואז – יוכל החבר לחלל את פירות מעשר שני, בכסף זה, ושוב – ללא תוספת חומש (רק אם הבעלים של הפירות מחללים יש להוסיף חמישית).
מכאן עוברת הגמרא לשאלה על רב פפא: אם באמת נכונים דברי רב פפא, שלפי כולם ניתן לקנות כסף בחליפין, ע''י משיכת המטלטלין של הצד השני, מדוע במשנה שלנו, צריך בעל הפירות להעביר את המעות (אם יש לו מעות) לחבר, הרי יכול להקנות לו את הכסף ע''י הרמת סודר של החבר, וכך נקנה הכסף לחבר, בקנין חליפין.
עונה הגמרא: מדובר שאין לו סודר.
ממשיכה ושואלת הגמרא: אולי יקנה בעל הפירות קרקע והכסף יהיה על הקרקע, וכך ייקנה הכסף אגב הקרקע.
שוב עונה הגמרא: מדובר במקרה שאין לו קרקע.
הגמרא לא מרפה ושואלת: איך אמרנו שאין לו קרקע, והרי המשנה דברה כשעומד בגורן, משמע שיש לו קרקע.
גם כאן עונה הגמרא: מדובר בגורן שאינו שייך לו, לכן אינו יכול להקנות קרקע זאת לקונה.
אחרי כל התשובות שואלת הגמרא: ואיכפל תנא לאשמועינן גברא ערטילאי, דלית ליה ולא כלום.
תרגום: האם התנא של המשנה, מלמד אותנו מקרה של אדם ''ערום' שאין לו ולא כלום? – לא ייתכן שכך דעת המשנה.... . 
 

מהו המסר?

המשפט שהגמרא אמרה בסוף "דו שיח'', שלא ייתכן להעמיד את המשנה באדם ''ערום'' ללא שום דבר, צריך להדהד באוזנינו, כאשר אנו מתייחסים לאנשים, ובוודאי לילדינו כאילו הם ''כלומניקים''. לא ייתכן שאין בהם כלום. בכל אדם יש ''נקודה טובה'' שצריך למצוא אותה.
אין אדם שכולו ''שלילי'', ''ערום'' ללא זכויות, ללא ביצוע מעשים טובים, ללא מחשבות טובות הצצות ועולות לו מידי פעם. חובת הסביבה הקרובה למצוא את הטוב, לנסות להחצין ולהקרין אותה לסביבה וגם ... לאדם עצמו.
לפעמים האדם אינו רואה בעצמו שום דבר חיובי – אנו צריכים לעזור לו בכך. למצוא את הטוב ולהעצימו, כדי שישלטו באדם הצדדים והכיוונים החיובים, ויצליחו "להקטין" את הפנים הפחות חיוביות.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]