הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
רב ורבי יוחנן - הלכה כרבי יוחנן; אביי ורבא - הלכה כרבא?
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא מציעא לו ע"א-ע"ב
אתמר, שומר שמסר לשומר. רב אמר: פטור, ורבי יוחנן אמר: חייב.
אמר אביי: לטעמיה דרב לא מבעיא שומר חנם שמסר לשומר שכר, דעלויי עלייה לשמירתו. אלא אפילו שומר שכר שמסר לשומר חנם, דגרועי גרעה לשמירתו - פטור. מאי טעמא - דהא מסרה לבן דעת. ולטעמיה דרבי יוחנן, לא מיבעיא שומר שכר שמסר לשומר חנם דגרועי גרעה לשמירתו, אלא אפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר, דעלויי עלייה לשמירתו - חייב. דאמר ליה: אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר.
...אמר רבא: הלכתא, שומר שמסר לשומר - חייב. לא מבעיא שומר שכר שמסר לשומר חנם, דגרועי גרעה לשמירתו. אלא אפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר - חייב, מאי טעמא - דאמר ליה: את מהימנת לי בשבועה, האיך לא מהימן לי בשבועה.
... אתמר, פשע בה ויצאת לאגם, ומתה כדרכה.
אביי משמיה דרבה אמר: חייב,
רבא משמיה דרבה אמר: פטור.
אביי משמיה דרבה אמר: חייב, כל דיינא דלא דאין כי האי דינא לאו דיינא הוא.
לא מבעיא למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב - דחייב. אלא אפילו למאן דאמר פטור - הכא חייב.
מאי טעמא - דאמרינן: הבלא דאגמא קטלה.
רבא משמיה דרבה אמר: פטור, כל דיינא דלא דאין כי האי דינא לאו דיינא הוא.
לא מיבעיא למאן דאמר: תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור - דפטור.
אלא אפילו למאן דאמר חייב - הכא פטור.
מאי טעמא - דאמרינן: מלאך המות, מה לי הכא ומה לי התם?
1.
בסוגייתנו מחלוקת בין רב לרבי יוחנן. הכלל הוא במחלוקת ביניהם שההלכה היא כרבי יוחנן.
2.
רבא פוסק במפורש כרבי יוחנן.
נשאלת השאלה מדוע? הרי ההכרעה היא לפי הכלל הפסיקתי הידוע, ומדוע רבא צריך להכריע במפורש?
3.
ונראה לי לומר בפשטות, שההדגשה של רבא היא לא בעיקרון שהלכה כרבי יוחנן, אלא ההדגשה היא בדין המורחב שמובא בהמשך דבריו: "לא מיבעיא...", כלומר רבא פוסק כרבי יוחנן גם באופן רחב, שחייב גם כששומר חינם מסר לשומר שכר...
4.
ראה בפרשנים שמסבירים, שרבא פוסק כרבי יוחנן, והוא - רבא - מסביר שהנימוק לדברי רבי יוחנן הוא "דאמר ליה: את מהימנת לי בשבועה", ולא לפי הסברו של אביי - "דאמר ליה: אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר". ולכן יש משמעות לקביעת רבא "אמר רבא: הלכתא, שומר שמסר לשומר - חייב"
5.
ההסבר הנ"ל מתבסס גם על הכלל שבדרך כלל הלכה כרבא נגד אביי.
6.
גם בסוגיה השניה בסוגייתנו מובאת מחלוקת בין אביי ורבא:
אתמר, פשע בה ויצאת לאגם, ומתה כדרכה.
אביי משמיה דרבה אמר: חייב,
רבא משמיה דרבה אמר: פטור.
אביי משמיה דרבה אמר: חייב, כל דיינא דלא דאין כי האי דינא לאו דיינא הוא. לא מבעיא למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב - דחייב. אלא אפילו למאן דאמר פטור - הכא חייב. מאי טעמא - דאמרינן: הבלא דאגמא קטלה. רבא משמיה דרבה אמר: פטור, כל דיינא דלא דאין כי האי דינא לאו דיינא הוא. לא מיבעיא למאן דאמר: תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור - דפטור. אלא אפילו למאן דאמר חייב - הכא פטור. מאי טעמא - דאמרינן: מלאך המות, מה לי הכא ומה לי התם?
6.1
בפשטות יש לפסוק כרבא על פי הכלל שהלכה כרבא נגד אביי חוץ מביע"ל קג"ם.
אבל ר"ח פוסק כאביי.
7.
תוספות מסכת קידושין דף נב עמוד א:
ביע"ל קג"ם - למ"ד פירש הקונטרס לחי העומד מאיליו ור"ת מפרש דהלמ"ד היינו ימי לידה שאינה רואה בהן שאין עולים לספירת זיבתה ובני
נרבונא מפרשים דהלמ"ד היינו פלוגתא דפ' כל שעה (פסחים דף כה:) לא אפשר ולא קמכוין דהלכה כאביי ומכל מקום לא הוזכר יע"ל קג"ם אלא על יאוש שלא מדעת ועד זומם.
7.1
מקשה תוס':
וא"ת אמאי לא חשיב נמי פשע בה ויצאת לאגם ומתה כדרכה אביי משמיה דרבה אמר חייב ורבא משמיה דרבה אמר פטור (בבא מציעא דף לו:)
והלכה כאביי דהא מסקינן (שם בבא מציעא דף מב.) והלכתא תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב כדפר"ח ובספרים לא כתוב והלכתא בהך שמעתא
אבל כתב בה"ג וגם כתוב בספרים גבי המפקיד מעות אצל חבירו בעובדא דצריפא דאורבני
לפי שיטת ר"ח שיש לפסוק בסוגייתנו כאביי על פי מסקנת הגמרא להלן בדף מב מדוע המקרה בסוגייתנו לא מצורף למקרים המיוחדים - יע"ל קג"ם - שבהם הלכה כאביי.
7.2
עונה תוס':
ונראה לפרש דלכך לא נכתבה בכללא דיע"ל קג"ם דלאחר כך נפסקה הך הילכתא כרבנן סבוראי.
משמע מדבריו שה"והלכתא כוותיה דאביי ביעל קגם" נקבע אחרי שנקבעה הלכה כאביי בסוגייתנו, או אולי כוונתו בדיוק להיפך - וכך נראה מהפרשנים - שרבנן סבוראי הם אלה שפסקו בדף מב כאביי - לפי ר"ח.
8.
גופי הלכות פרק ה - כללי אות ה' כלל קנד:
הלכה כאביי ביע"ל קג"ם. קידושין (דף נב ע"א). והקשו התוס' דאמאי לא חשיב פשע בה ויצאת לאגם דהלכה כאביי [ב"מ לו:],
ותירצו דלכך לא נכתבה בכללא דיע"ל קג"ם,
משום דאחר כך נפסקה הך הלכתא כרבא כרבנן סבוראי עכ"ל.
עד כאן הוא מסביר כתוס' לעיל בסעיף 7.2 וכאפשרות השניה שכתבנו שם.
9.
והוא ממשיך:
ולע"ד אפשר תירוץ אחר
דכי אמרינן בעלמא פלוני ופלוני הלכה כפלוני, היינו במילתא דפליגי אליבא דנפשייהו ולא כי פליגי אליבא דאחר,
וההיא דפשע בה ויצאת לאגם הוי פלוגתא דאביי ורבא אליבא דרבם רבה.
הכלל של הלכה כאביי ביע"ל קג"ם מתייחס רק לגבי מקרים בהם אביי ורבא נחלקו בדעת עצמם ולא אליבא חכם אחר.
ובסוגייתנו מדובר שהם נחלקו בדעת רבם - רבה.
ולכן אע"פ שלפי ר"ח ההלכה בסוגייתנו היא כאביי בכל זאת אין לצרף את המקרה של סוגייתנו לרשימה של "יע"ל קג"ם"
9.1
ויש להעיר: הכלל שהובא לעיל בסעיף 9 תקף לא רק לגבי הכלל שהלכה כאביי נגד רבא ביע"ל קג"ם אלא הוא תקף לכל כלל שקובע את ההכרעה בין שני אמוראים.
9.2
והוא מביא הסבר נוסף לפסיקה כאביי בסוגייתנו:
ומה גם דאפשר דכיון דאביי ורבא תרוייהו תלמידי רבה,
אפשר דאביי דייק טפי במילתא דרבה רביה, שמלבד שלמדו תורה גידלו בביתו כבן וקראו אביי לומר ששמו כשם אביו[מא].
כוונתו לכך, שבסוגייתנו יש לפסוק כאביי מסיבה מיוחדת, שהרי אביי ורבא נחלקו מה אמר רבם - רבה, ואביי היה יותר "דייקן" במסירת דברי רבה!!!
