הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
לפנים משורת הדין - חובה
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא מציעא ל ע"א
והא רבי ישמעאל ברבי יוסי זקן ואינו לפי כבודו הוה! -
רבי ישמעאל ברבי יוסי לפנים משורת הדין הוא דעבד.
דתני רב יוסף: +שמות י"ח+ והודעת להם - זה בית חייהם,
את הדרך - זו גמילות חסדים,
(אשר) ילכו - זה ביקור חולים,
בה - זו קבורה,
ואת המעשה - זה הדין,
אשר יעשון - זו לפנים משורת הדין.
אמר מר: (אשר) ילכו - זה ביקור חולים, היינו גמילות חסדים! -
לא נצרכה אלא לבן גילו. דאמר מר: בן גילו נוטל אחד מששים בחליו, ואפילו הכי מבעי ליה למיזל לגביה.
בה - זו קבורה. היינו גמילות חסדים! -
לא נצרכה אלא לזקן ואינו לפי כבודו.
אשר יעשון - זו לפנים משורת הדין.
דאמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה. -
אלא דיני דמגיזתא לדיינו? -
אלא אימא: שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין.
ראה מה שכתבנו על מסכת בבא מציעא דף כד ושם יש התייחסות גם לסוגייתנו:
בגמרא:
רב יהודה הוה שקיל ואזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דיסא, אמר ליה: מצא כאן ארנקי מהו? -
אמר ליה: הרי אלו שלו. -
בא ישראל ונתן בה סימן מהו? -
אמר ליה: חייב להחזיר. -
תרתי? -
אמר ליה: לפנים משורת הדין.
כי הא דאבוה דשמואל אשכח הנך חמרי במדברא,
ואהדרינהו למרייהו לבתר תריסר ירחי שתא, לפנים משורת הדין.
מתברר שדינו של שמואל "חייב להחזיר" כוונתו "לפנים משורת הדין"
ראה מה שכתבנו על מסכת בבא קמא דף ז:
בגמרא:
והתניא: +שמות כ"א+ ישיב - לרבות שוה כסף ואפילו סובין!
לא קשיא: כאן מדעתו, כאן בעל כרחו.
אמר עולא בריה דרב עילאי: דיקא נמי, דכתיב ישלם, בעל כרחו.
א"ל אביי: מי כתיב ישולם? ישלם כתיב, מדעתו משמע!
1.
גופי הלכות פרק י - כללי אות י' כלל רנו:
ישלם. כי אמרינן או בפסוק או במשנה או ברייתא איכא פלוגתא אף על גב דבדין משלם, [בבא קמא דף ז ע"א) עולא סבר ישלם בעל כרחו משמע שב"ד כופין אותו לקיים הדין, ואביי פליג עליה,
א"ל אביי מי כתיב ישולם שכפי הדקדוק הוא נפעל, ישלם כתיב, דאע"ג דבדין שילם לא הוצרך כפיית ב"ד.
משמעות הביטוי "ישלם" שנוי במחלוקת אמוראים בסוגייתנו. לפי עולא מדובר על חובה מוחלטת לשלם [וכופין אותו לשלם ממון].
1.1
ולפי אביי "רק" משלם אם רוצה [ואם לא - אזי יתן קרקע].
2.
המשך דבריו:
ומצאתי בזה כלל אחר בחבור הרב הגדול מהר"ר בצלאל ז"ל וז"ל ישלם משמע לשון חיוב [טפי] ממשלם, תוס' [בבא מציעא דף צא ע"א) וכתוב שם בתוספי הרא"ש ז"ל דגבי חיובא ישלם כסף ישיב לבעליו, אבל משלם מעצמו משמע בלא כפיה עכ"ל.
יש מי שאומר שיש הבדל בין הביטוי "משלם" לביטוי "ישלם" [שניהם משורש "שלמ"].
2.1
"ישלם" - ממש חייב - לפי עולא - כלעיל בסעיף 1.
2.2
"משלם" - ללא כפיה, וכאביי - לעיל בסעיף 1.2
2.3
"חייב"- חובה גדולה יותר מ"ישלם" [מה ההבדל?]:
ומביא מסוגייתנו - בבא מציעא דף כד:
ואיכא למידק התם במציעא בד"ה בבא לצאת, הקשו תני תנא ישלם ואת אמרת מדת חסידות, וכפי תירוצם ראשון קשה [בבבא מציעא דף כד ע"ב), בא ישראל ונתן סימן מהו, א"ל חייב להחזיר, ופריך תרתי ומוקי לפנים משורת הדין,
וקשה דפשיטא דחייב הוי טפי מישלם,
ותיקשי לן אמר חייב ואמר לפנים משורת הדין, וצ"ע.
2.4
יוצא לפי דבריו שהדירוג [לחומרא] הוא: "משלם"; "ישלם" "חייב".
2.5
ונראה לי להסביר:
משלם - ללא כפיה כלל.
ישלם - כפיה על כמה לשלם אבל החייב יוכל לבחור באיזה אופן ישלם - בקרקע או בכסף.
"חייב" - כופין אותו גם כמה לשלם וגם באיזה אופן לשלם - בקרקע או בכסף.
3.
ולגבי סוגייתנו - בבא מציעא דף כד:
רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק יא הלכה ז:
היה רוב העיר גוים אם מצא במקום מן העיר שרוב המצויים שם ישראל חייב להכריז, אבל אם מצא בסרטיא ופלטיא גדולה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שהגוים מצויין שם תמיד ובכל מקום שהרבים מצויין שם הרי המציאה שלו, ואפילו בא ישראל ונתן סימניה, שהרי נתיאש ממנה כשנפלה מפני שהוא אומר גוי מצאה.
אף על פי שהיא שלו הרוצה לילך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים ג משורת הדין מחזיר את האבדה לישראל כשיתן את סימניה.
3.1
הגהות מיימוניות הלכות גזלה ואבדה פרק יא הלכה ז:
[ג] מצא כאן ארנקי מהו כו' א"ל תרתי הרי אלו שלו והדר אמר חייב להחזיר א"ל לפנים משורת הדין כו'
ואשכחן נמי בהגוזל בתרא חייב בבא לצאת ידי שמים
וכיון דחזינא דהוו כייפין להו להכי כדאיתא פ' האומר
גם אנן כייפינן למיעבד לפנים משורת הדין אם היכולת בידו לעשות
דתני רב יוסף והודעת להם כו'
ואמר ר"י לא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין
וכן פירש רבינו מקינון דכייפינן ליה לעשות לפנים משורת הדין עכ"ל ראבי"ה. עוד כתב הא דאמר נעשה כצווח על בית וכו' נפל לים כו' והא דלא כייפינן לעשות לפנים משורת הדין אפשר שהמוצא היה עני ובעל האבדה עשיר. ועיין בהלכות רוצח ושמירת נפש פי"ג ע"כ:
כלומר, כופין על קיום "לפנים משורת הדין".
4.
וכיצד באמת מתיישבים הדברים [ובלשון סוגייתנו "תרתי"!]
5.
רשימות שיעורים (רי"ד סולובייצ'יק) מסכת בבא קמא דף ק עמוד א:
גמ'. לפנים משורת הדין. פשטות הגמרא מורה שלפנים משורת הדין אינו מעשה חסידות דעלמא אלא שמהווה חובה.
וכאן הוא מביא הוכחה לדבריו מהסוגיה בבבא מציעא דף ל:
וכן מוכרח ממה שסיים ר' יוחנן (במס' בבא מציעא דף ל ב) "דלא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין", אלמא דחיוב גמור הוא וביטולו גרם את חורבן ירושלים.
אמנם לפי"ז עלינו להבין מהי הנ"מ בין חובת "דין" לבין חובת "לפנים משורת הדין", הרי כל א' וא' חייב לנהוג את עצמו לפנים משורת הדין ואלא"ה כלל ישראל נענש בעונשים חמורים,
וא"כ מהי הנ"מ בין חיוב "לפנים משורת הדין" לבין חיוב של "דין".
ואף הפוסקים (בחו"מ סי' רנ"ט בש"ך סק"ג ובקצוה"ח) תפסו שכופין על "לפנים משורת הדין" כמו שכופין על "דין", וצ"ע לפי"ז מהי הנ"מ ביניהם.
הוא שואל מה ההבדל אם כן בין "דין" רגיל שכופים עליו לבין דין של "לפנים משורת הדין" שגם עליו כופין.
5.1
ונראה שמבואר הוא לפי הרמב"ם (פי"ג מהל' רוצח הל"ד) שכתב וז"ל זה הכלל כל שאילו היתה שלו היה טוען ופורק הרי זה חייב לטעון ולפרוק בשל חבירו, ואם היה חסיד ועושה לפנים משורת הדין אפילו היה הנשיא הגדול כו' פורק וטוען עמו עכ"ל,
מבואר ברמב"ם שהחיוב של לפנים משורת הדין חל רק על מי שהוא חסיד, וכמו שכתב "ואם היה חסיד פורק וטוען עמו",
ודוקא חסיד חייב בלפנים משורת הדין,
ואילו אנשים שאינם חסידים אינם חייבים בלפנים משורת הדין אלא לעשות דין בלבד,
ולא חרבה ירושלים אלא בגלל החסידים שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין93).
רק "חסיד" חייב בחיוב גמור לעשות "לפנים משורת הדין".
5.2
ובאמת על אביו של שמואל שמובא בסוגייתנו שנהג לפנים משורת הדין נקבע שהיה חסיד:
ספר יוחסין מאמר שני סדר האמוראים אות האל"ף:
אבא בר אבא הכהן אבוה דשמואל חבירו של רב, ובפרק אלו מציאות (בבא מציעא כד ב) שעשה לפנים משורת הדין שהיה חסיד גדול
וכן בפרק כל הבשר (חולין דף קיא ב) אמר רב חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא וכו' ופרש"י (שם ד"ה אבא בר אבא) דאבא בר אבא אבוה דשמואל חסיד גדול היה...
6.
הרמב"ם בסוגיינתו - בבא מציעא דף ל - פוסק:
רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק יא הלכה יז:
ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר את האבדה בכל מקום ואף על פי שאינה לפי כבודו.
משמע מדבריו כבסעיף 5.1-5.2, שאדם ש"הולך בדרך טובים" [="חסיד"?] כן חייב להשיב אבידה אע"פ גם אם הוא זקן ואינה לפי כבודו.
6.1
ויותר ברור - בנושא נוסף בסוגייתנו - בבא מציעא דף ל - לגבי פריקה וטעינה:
רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יג הלכה ד:
זה הכלל כל שאילו היתה שלו היה טוען ופורק הרי זה חייב לטעון ולפרוק בשל חבירו, ואם היה ב חסיד ועושה לפנים משורת הדין אפילו היה הנשיא הגדול וראה בהמת חבירו רובצת תחת משאה של תבן או קנים וכיוצא בהן פורק וטוען עמו.
6.2
הערה: קצת קשה מדוע הרמב"ם לגבי אבדה לעיל בסעיף 6.1 לא מזכיר את הביטוי "חסיד" כפי שהוא מזכיר בהלכה של פריקה וטעינה בסעיף 6.1.
