לא מבטלים כל כך מהר / רפי זברגר

בבא מציעא דף כז ע''א

הרקע

בסוף המשנה בדף הקודם שנינו: הלוקח פירות מחברו, או ששילח לו חברו פרות, ומצא בהם מעות – הרי אלו שלו. אם היו צרורין- נוטל ומכריז. כלומר, אדם הקונה לחם ומצא בתוכו מטבעות כסף – אינו חייב להחזירן. 
 

הנושא

ריש לקיש [זהו שם החכם] בשם רבי ינאי מרחיב ומסביר: לא שנו אלא בלוקח מן התגר – אבל בלוקח מבעל הבית – חייב להחזיר. הגמרא מסייגת וקובעת כי מדובר דווקא באדם שקנה את הלחם מסוחר, שאז ייתכן שאנשים אחרים שמו את המטבעות בלחם, והם בוודאי התייאשו, כיוון שהלחם עבר מספר ידים. אבל בלוקח מאופה בביתו, כנראה שהאופה אינו מתייאש, ולכן חייב להחזיר את המטבעות לנחתום (על פי סימנים). בהמשך מביאה הגמרא ברייתא, המחלקת לפי אותה חלוקה שביצע ריש לקיש, בין לקיחה מן התגר [סוחר] ללקיחה מבעל הבית. 
שואל רב נחמן את ריש לקיש: וכי בעל הבית עצמו דשן? כלומר, האם הלחם לא עבר מספר ידים עד שהגיע לנחתום [הגמרא מזכירה את ''איש הדשן'' של התבואה]? ולכן ייתכן כי המטבעות שייכות לאחד מן ה''ידיים'' הנ''ל!
הקושיא של רב נחמן ''הלחיצה'' את ריש לקיש, ומייד שאל את רב נחמן: איסמיה? האם לדעתך, צריך ''למחוק'' את הברייתא שציטטנו לעיל, כיוון שכנראה אי אפשר להבין אותה?
על כך עונה ריש לקיש: ואומר, לא מוחקים כל כך מהר ברייתות. ניתן בהחלט לתרץ את המשנה והברייתא שציטטנו. 
ממשיך ריש לקיש ומסביר: במשנה שלנו מדובר, שהפעולות המקדמיות בחיטה ובשלבי הביניים, נעשו ע''י עבדים כנעניים של האופה, ומכיוון ש-''כל מה שקנה העבד קנה רבו'', הרי גם אם המטבעות היו של העבדים, הרי הם שייכים בעצם לבעל הבית. באמת נכון, אם היו פועלים "לא ידועים", גם בכיכר המגיע מבעל הבית, המעות היו של המוצא.  
 

מהו המסר?

לא מוחקים מהר מסמכים ומקורות מידע, כיוון שאין להחליט באופן נמהר ופזיז החלטות מעין אלו. אמנם, אין אנחנו מעודדים שמירת כל חומר ישן, מחשש שמא יש בכל טקסט ישן קטע חשוב מלזרוק אותו, אלא יש להפעיל שיקול דעת במתינות, בתבונה ובשום שכל.
אמירה זו נכונה גם לגבי התייחסויות שלנו לסובבים אותנו. אין "למחוק" מהר דברים שנאמרים על ידי הסובבים אותנו.
אין להחליט כי דברים של בר שיח שלנו אינם נכונים ולבטלם במהירות. כדאי מאוד להיות זהירים, גם ואולי בעיקר, משום כבודם של אנשים. אין זה נאה, ואין זה יאה לומר לחבר ''אתה מדבר שטויות''. במלים אחרות, אין משמעות למה שאמרת, ואנחנו מבטלים אותם כלאחר יד. זה מעליב ופוגע, ובנוסף לכך, יש באופן זה לא מעט יהירות וגאווה. ביטול דברי החבר בעצם טוענים כי אני מבין את הנושא ואתה, אינך מבינו. מה שאני אומר הוא הנכון והצודק, ולעומת זאת, הדברים שלך, אינם אלא הבל ורעות רוח. זו באמת גאווה לשמה. אין למהר ולהחליט החלטות מעין אלו, אלא יש לכבד, לשמוע ולנסות להאזין גם לדברי הזולת, למרות ש''בשמיעה ראשונה'' נראים לנו לא נכונים. ''יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך''. .


המאמר לע''נ  אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]