הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
והלכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא מציעא כב ע"ב
ואיסורא דומיא דהיתירא,
מה היתירא - בין דאית בה סימן ובין דלית בה סימן שרא,
אף איסורא - בין דאית בה סימן ובין דלית בה סימן אסורה.
תיובתא דרבא, תיובתא.
והלכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם.
ראה מה שכתבתי על מסכת נדה דף לז:
מיספור חדש:
בגמרא:
תניא, רבי מרינוס אומר: אין לידה סותרת בזיבה.
איבעיא להו: מהו שתעלה?
אביי אמר: אינה סותרת ואינה עולה,
רבא אמר: אינה סותרת ועולה...
1.
אביי ורבא נחלקו בדין אליבא התנא רבי מרינוס.
בגמרא מובאות ראיות ודחיות לכל אחת משתי הדעות [של אביי ושל רבא].
2.
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ז הלכה יא:
ימי לידתה וימי ב נדתה אם לא ראתה בהן דם הרי אלו עולין לה לספירת שבעת ימים נקיים ואם ראתה בהן דם אין עולין לה ימי הראייה ולא סותרין כל הימים, אלא משלמת על הימים שספרה כשיפסוק הדם, שאין סותר הכל אלא ראיית של זוב אבל אלו סותרין יומן בלבד.
3.
הגהות מיימוניות הלכות איסורי ביאה פרק ז הלכה יא:
[ב] כרבא לגבי אביי דאמר ימי לידה שאינה רואה בהן אין עולין לספירת זיבתה וכן פסק בשאלתות דרב אחא וכן ה"ג דרב יהודאי וכן רבינו סעדיה בחבור טומאה וטהרה שיסד וכן ר"ח וכן האלפסי וכן בערוך וכן רש"י פסק כן פרק בא סימן ופלוגתא איכא אליבא דרבי מרינוס כדמשמע לשון הספר ע"ש פרק בנות כותים וכן פסקו כל הגאונים וספרי הפוסקים האחרונים דימי לידתה שאין רואה בהם עולים לה לספירת זיבתה
3.1
לכאורה משמע מדבריו שהוא מסביר שיש כאן פסיקה כרבא באופן נקודתי.
3.2
ואולי הוא מתכוון שיש לפסוק כרבא על פי הכלל שבדרך כלל הלכה כרבא נגד אביי.
3.3
ונראה לי להעיר: בכל אופן יש כאן תוספת חידוש: הלכה כרבא נגד אביי גם כאשר הם נחלקו כיצד לפרש דברי תנא, ולא רק כאשר הם נחלקו בדינים של עצמם [אליבא דנפשייהו].
3.4
והוא מציין:
ודלא כר"ת שפסק כאביי דאין עולין ופי' דל' של יע"ל קג"ס היא ל' של לידתה והם פירשו כאשר יש בסדר תנאים ואמוראים שהיא ל' של לחי העומד מאיליו כדפירש' בפרק י"ז מהלכות שבת
כלומר, רבנו תם פוסק בסוגייתנו כאביי, ומתאים לכלל הכללי שקובע שהלכה כאביי נגד רבא בסוגיות של "יעל קגם", כאשר האות "ל" מבטאת את נשוא סוגייתנו - "לידתה".
וכנראה שאר הפוסקים סוברים שהאות "ל" [של "יעל קגם"] הוא "לחי העומד מאליו".
3.5
בכל אופן יש לשאול: האם הכלל שהלכה כאביי נגד רבא בסוגיות של "יעל קגם" נקבע רק אחרי שבכל אחת מהסוגיות היתה הכרעה נקודתית שהלכה בהם כאביי, או שמא היתה הכרעה חיצונית [ומסיבה כלשהי] שיש להכריע בסוגיות אלה כאביי.
4.
על עניין זה יש דיונים רבים בראשונים ובאחרונים.
הליכות עולם שער חמישי פרק ב [המחלוקת בסוגייתנו בין הפוסקים ורבנו תם מוזכר בדברי ה"הליכות עולם"]
ה. אביי ורבא הלכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם דהלכתא כאביי, פירוש יע"ל קג"ם סימני הלכות הן,
יו"ד יאוש שלא מדעת אביי אמר לא הוי יאוש ורבא אמר הוי יאוש,
עי"ן עד זומם בסנהדרין פרק דיני ממונות עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל ורבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל,
למ"ד לחי בעירובין פרק ח' לחי העומד מאליו אביי אמר הוי לחי רבא אמר לא הוי לחי, ורבינו תם פירש למ"ד ימי לידה שאינה רואה בהן וכו',
כאן הוא מציין למחלוקת לעיל בסוגייתנו.
קו"ף בקידושין פרק האיש מקדש קידושין שאין מסורין לביאה אביי אמר הוי קידושין ורבא אמר לא הוי קידושין.
גימ"ל גילוי דעת בגיטין פרק השולח גילוי דעתא בגיטין אביי אמר לא בטיל גיטא ורבא אמר בטיל גיטא,
מ"ם (מומר) [משומד] בפרק דיני ממונות מומר לאכול נבלות לתיאבון וכו':
5.
חשוב מאד לציין שה"נודע ביהודה" מוצא קשר ענייני בין כל ששת העניינים שבהם נפסקה ההלכה כאביי [כשהבסיס הוא סוגיית "עד זומם"].
6.
כמו כן חשוב להעיר, שיש כמה פעמים בש"ס שההלכה נקבעה כאביי נגד רבא ושואלים הראשונים מדוע מחלוקות אלה לא התווספו לרשימה של "יע"ל קג"ם"?
7.
מסביר ב"גופי הלכות":
גופי הלכות פרק ה - כללי אות ה' כלל קנד
הלכה כאביי ביע"ל קג"ם. קידושין דף נב ע"א. והקשו התוס' דאמאי לא חשיב פשע בה ויצאת לאגם דהלכה כאביי [ב"מ לו:] [בבא מציעא דף לו], ותירצו דלכך לא נכתבה בכללא דיע"ל קג"ם, משום דאחר כך נפסקה הך הלכתא כרבא כרבנן סבוראי עכ"ל.
ראה על כך להלן על קידושין דף נב.
8.
המשך דבריו:
ולע"ד אפשר תירוץ אחר דכי אמרינן בעלמא פלוני ופלוני הלכה כפלוני, היינו במילתא דפליגי אליבא דנפשייהו ולא כי פליגי אליבא דאחר, וההיא דפשע בה ויצאת לאגם הוי פלוגתא דאביי ורבא אליבא דרבם רבה. ומה גם דאפשר דכיון דאביי ורבא תרוייהו תלמידי רבה, אפשר דאביי דייק טפי במילתא דרבה רביה, שמלבד שלמדו תורה גידלו בביתו כבן וקראו אביי לומר ששמו כשם אביו[מא].
הסבר: כל [!] כללי ההלכה שבהם נקבע שהלכה כפלוני נגד אלמוני נכון רק כאשר הם חולקים מדעת עצמם ולא כאשר הם חולקים בדעת קודמיהם [מסבירים אותם או מצטטים אותם]. בסוגיית "עד זומם", למשל, אביי ורבא חולקים מסברת עצמם בקשר ל"עד זומם".
8.1
בסוגייתנו - במסכת נידה לעיל סעיפים 1-3.3 - ראינו שאביי ורבא חלוקים בדעת רבי מרינוס, ולכן אולי זו הסיבה שהראשונים חולקים על רבנו תם ופוסקים כאן כרבא, ומפרשים שהאות "ל" [מהביטוי "יעל קגם"] הוא לחי, כי בנושא של "לידה" בסוגייתנו אביי ורבא לא חלוקים בדעת עצמם.
9.
ולגבי השאלה העקרונית שהעליתי נראה בפשטות שבכל סוגיה קבעו חכמי בית המדרש בכל מקרה בנפרד הלכה כאביי ובצירוף כולם נוצר הרצף של "יעל קגם".
ולפי זה יש צורך למצוא מהי באמת הסיבה שקבעו בסוגייתנו כאביי [לפי רבנו תם] ובניגוד לכלל הבסיסי שהלכה צריכה להיות כרבא. והרי לא יתכן לומר שבגלל "יעל קגם" קבעו כאן הלכה, כי "יעל קגם" הוא תוצאה של הכרעות הלכתיות נקודתיות ואין בהם משום סיבות להכרעות הלכתיות.
9.1
ונראה לי לומר: שמכיון שסוגייתנו מסיימת בדיון בדברי רבא כך משמע שפוסק "עורך הגמרא", והכלל של "הלכה כאביי ביעל קגם" נקבע מאוחר יותר.
9.2
ואולי "סידור סוגייתנו" נקבע על ידי "מסדרי הגמרא" שהיו עוד לפני רב אשי.
9.3
ראה גם בספר "רבנן סבוראי" – הרב זיני – על הכלל של "יעל קגם".
9.4
ועוד הערה: בסוגייתנו יש סיבה נוספת – לענ"ד - לפסוק דווקא כאביי: ההסברים לדברי רבא הובאו בסוגיא לפני ההסברים שהובאו לדברי אביי, ואילו הדעות עצמם הובאו בסדר המקובל: אביי לפני רבא.
מכאן אולי יש להסיק ש"עורך הגמרא" [זה שסידר את מבנה הסוגיות בש"ס – ולא זה שניסח את הדעות עצמן וכדומה – מבחינת התוכן!] קבע שהלכה כאחרון – כאביי.
[ואולי: הסדר נקבע מפני שהדעה האחרונה היתה של רבא ולכן התחילו בנימוקים לדעתו דווקא – יש תופעות כאלה בש"ס].
