סקר
הסבב ה-14 - באיזה סבב של דף יומי אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

שמחת הטל / רפי זברגר

בבא מציעא דף כב ע''א

 

הרקע

אחרי שלמדנו במשנה הראשונה בפרק ''אלו מציאות'' את ''עיקרון היאוש'', המלמד אותנו כי כאשר בעל האבידה מתייאש מלמצוא את חפצו, הרי מותר למוצא החפץ לקחתו, ללא צורך בהכרזה ובניסיון השבה לבעלים, הציגה הגמרא את המחלוקת הידועה בין אביי לרבא, בנושא ''יאוש שלא מדעת''. ''יאוש שלא מדעת'' מוגדר כמצב ביניים, בו בעל האבידה עדיין לא יודע כי נפל לו החפץ ואיבדו, אך אנו מודעים לכך, שאם אכן היה יודע, היה בוודאי מתייאש מיד מלמצוא אותו.
במקרים כאלו, פסק אביי שאין זה יאוש, בגלל שבשעה זו עדיין לא נודע לו על האבידה, ולעומתו, רבא פוסק כי אנו מגדירים זאת כ''יאוש בעלים'', כיוון שלכשידע בוודאי יתייאש, לכן – כבר עכשיו הוא כאילו התייאש.
 

הנושא

במסגרת הניסיונות למצוא מקורות המאששות את אחד מהשיטות לעיל, מביאה הגמרא תוספתא [משנה מאוחרת יותר] ממסכת מכשירין (פרק ג'), העוסק ב"הכשרה לקבלת טומאה". נקדים מעט הסברים על המושג:
1. כדי שמאכל יקבל טומאה, הוא צריך להיות ''מוכשר לקבל טומאה'', ורק אח''כ אם נגע בו משהו טמא הוא נטמא.
2. ישנם שבעה משקים ה''מכשירים לקבל טומאה'', כך שאם אחד מהם נגע במאכל, הרי הוא ''הכשירו לקבל טומאה''.
3. שבעת המשקים הם: ראשי תיבות: י''ד שח''ט ד''ם – יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם ומים.
4. המגע של אחד המשקים צריך להיות ''מגע מכוון'' ולא באקראי, וברצון הבעלים של המאכל.
5. פסוק המקור לדינים אלו: וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע, וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו - טָמֵא הוּא, לָכֶם. (ויקרא, י''א, ל''ח)
אומרת התוספתא: עודהו הטל עליהם ושמח – הרי זה ב-"כי יֻתן ", נגבו, אע''פ ששמח – אינן ב-"כי יֻתן ",
אם נפל טל, אחד המשקים המכשירים לקבלת טומאה, והטל עדיין על האוכל, ולאחר מכן "שמח" [הסכים, רצה] בעל האוכל – אז הטל "הכשיר" את המאכל לקבל טומאה [בלשון המשנה: ב-"כי יֻתן " – המילים מהפסוק לעיל, המהווה מקור הדין של "הכשרת טומאה'']. אם נגבו את הטל מהמאכל, ורק לאחר מכן ''שמח'' בעל האוכל–אין הטל מכשיר לקבל טומאה.
מסיקה הגמרא הוכחה לשיטת אביי מדין זה: למרות שעכשיו אנו יודעים שבעל האוכל שמח ורוצה בהכשרת הטל לקבלת טומאה, מכיוון שבשעת קיום הטל על האוכל, לא ידענו שהבעלים מעוניין בכך, הרי אין אנו מחשיבים זאת כידיעה.
מבינה הגמרא, שדין זה לפי שיטת אביי ''יאוש שלא מדעת – לא הוי יאוש. לא ''מעבירים'' ידיעה עתידית, לחול כבר בעבר.
 

מהו המסר?

מתוך ההקדמה הרביעית לעיל, אנו למדים כי הבעלים צריך לרצות ולהסכים למגע של המשקה ה''מכשיר'' את האוכל לקבל טומאה. אולי ניתן להסביר דין זה [אשר כאמור, מקורו מן התורה], בכך שאם מבקשים לבצע שינויים כמו ''הכשרה לקבל טומאה'', שינוי משמעותי ,שלאחריו המאכל יכול להיטמא במגע של כל אחד משבעת המשקים לעיל, נחוצה הסכמה, ובלשון המשנה "שמחת המקבל". האדם צריך להיות מוכן, לרצות ואף לשמוח בשינוי המשמעותי העומד לחול עליו.
ניתן ליישם עיקרון זה גם בנושאים חינוכיים. אין אפשרות לכפות על הילד שינויים ושיפורים. הכול צריך לנבוע מתוך רצון פנימי, כֵּן ואמיתי, שרק אז, יש סיכוי שהשינוי אכן ייושם בפועל.


תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com



תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר