רבי ירמיה / רפי זברגר

בבא מציעא דף כא ע''א

הרקע

המשנה הפותחת את הפרק השני בדף שלנו עוסקת במוצא מציאה, ודנה באילו מקרים המציאה שייכת למוצא, ובאילו מקרים הוא חייב להכריז. המקרה הראשון של מציאה השייכת למוצא היא: מצא פירות מפוזרין. סיבה לכך שהמוצא פירות מפוזרין שייכת למוצא, כיוון שהבעלים של הפירות, התייאש מלמצוא אותם, ולכן הם הפקר ומותרים למוצא
 

הנושא

בתחילת הגמרא מנסים להגדיר את הפיזור של הפירות המתיר למוצא לקחת את הפירות לעצמו, ועונה הגמרא: קב בארבע אמות. כלומר אם כמות הפירות הינה קב [בערך אלף ארבע מאות סמ''ק] בטווח של ארבע אמות [בערך שני מטר].
מיד מנסה הגמרא להבהיר את התשובה, ואומרת: אי דרך נפילה – אפילו טובא נמי [אפילו יותר מקב] – אם הפירות נפלו באופן שאפשר לראות כי לא הונחו שם אלא נפלו ב''דרך נפילה'', אזי, אפילו אם נפלה כמות יותר גדולה של פירות, עדיין הבעלים מתייאש, ואי דרך הינוח – אפילו בציר מהכי, נמי לא – ואם ניתן לראות כי הניחו את הפירות בכוונה תחילה, אפילו שנפלו פחות פירות, עדיין הבעלים לא התייאשו, וחייב להכריז.
בתשובה לשאלה זו, הגמרא מעמידה את המשנה במצב מאוד מוגדר: מכנשתא דבי דרי עסקינן. מדובר ב"בית הגרנות", שם כל חקלאי מביא את תוצרתו, ואדם מודע לכך שהפירות נפלו לו, אם מדובר בפיזור של קב בארבע אמות – אדם לא טורח להרים, ולכן הוא מתייאש מכך, ולכן מותר למוצא לקחתם. אך אם היה פחות פירות באותו פיזור – האדם כן טורח להרים פירות אלו, ולכן המוצא חייב להכריז על מציאתם. על תשובה זו שואל רב ירמיה מה הדין בארבעת המקרים הבאים:
1) חצי קב בשתי אמות [יחס 1/2]- מצד אחד  יש פחות טרחה ולכן אולי לא מתייאש , מצד שני, יש פחות חשיבות ולכן אולי מתייאש .
2) שני קבים בשמונה אחת [פי שניים] - מצד אחד יש יותר טרחה ולכן אולי מתייאש, מצד שני, חשוב יותר ולכן אולי לא מתייאש
3) קב שומשומין בארבע אמות - מצד אחד חשוב יותר, ולכן לא התייאש ואסור. מצד שני, טרחה גדולה לאוספם, ולכן מתייאש 
4) קב תמרים או רימונים בארבע אמות . מצד אחד פחות חשובים מ''פירות רגילים'' ולכן מתייאש ואסור . מצד שני, יש פחות טרחה ולכן לא מתייאש ואסור.
תשובת הגמרא לכל השאלות: תיקו. כלומר, אנו לא יודעים את התשובה ו-"תשבי יתרץ קושיות ובעיות" (ראשי תיבות של המילה תיקו), במשמעות, כי רק כאשר יבוא המשיח, רק אז נדע את התשובות לשאלות אלו. 
 

מהו המסר?

רבי ירמיהו היה ידוע בקושיותיו הרבות ו''המעצבנות''. הוא תמיד שאל שאלות הקשורות ל''מקרי קצה'' בנושאי שיעורים ומידות, וכל מטרתו הייתה להגדיר יותר טוב את הדברים. רק כך, כאשר עונים של ''שאלות קצה'', ניתן להגדיר בדיוק את ההלכה הפסוקה. המושג ''קושיות דרבי ירמיה'' משמש כדי להציג אדם השואל ושואל "שאלות מטרידות''.
כאשר ילדים קטנים חוזרים ושואלים שאלות על כל תופעה שהם לא מבינים ומבקשים ללמוד, תופעה היכולה "לעצבן" את ההורה, שומה עלינו להיות סבלניים ולענות בכבוד וברצינות לכל השאלות, שהרי זה דבר נפלא, הסקרנות והרצון ללמוד ולדעת עוד ועוד, הלוואי שתופעה זו תמשיך עם הילדים לאורך כל ימי חייהם.


תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]