הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

בבא מציעא יא ע"א

 

לענין גט - כולי עלמא לא פליגי דחצר משום ידה איתרבאי,
כי פליגי - לענין מציאה.
מר סבר:
ילפינן מציאה מגט,
ומר סבר: לא ילפינן מציאה מגט.
ואיבעית אימא: בקטנה כולי עלמא לא פליגי דילפינן מציאה מגט,
והכא בקטן קא מיפלגי.
מר סבר: ילפינן קטן מקטנה,
ומר סבר: לא ילפינן קטן מקטנה.
ואיבעית אימא: מר אמר חדא, ומר אמר חדא, ולא פליגי.

 

1.
רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק יז הלכה י:

קטנה יש לה חצר ויש לה ארבע אמות, וקטן אין לו חצר ואין לו ארבע אמות, מפני שחצר של קטנה מידה למדנוה, שכדרך שהיא מתגרשת בגט המגיע לידה כך מתגרשת בגט המגיע לחצרה וכשם שיש לה חצר לענין הגט כך יש לה י לענין מציאה, וארבע אמות של אדם כחצירו לענין מציאה,
אבל האיש למדנו שחצירו קונה לו משלוחו, כדרך שקונה לו שלוחו כך תקנה לו חצירו,
והקטן הואיל ואינו כ עושה שליח כך אין חצירו ולא ארבע אמות שלו קונין לו עד שתגיע מציאה לידו.

בפשטות, הרמב"ם פוסק כלישנא בתרא דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי .

2.
לגבי הביטוי "מר אמר חדא ומר אמר חדא":
של"ה - כללי התלמוד (יג) כלל לשונות סוגיות אות שמא:

שמא. מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. בפרק קמא דבבא מציעא דף י ב), קטנה אין לה חצר ואין לה ארבע אמות, רבי יוחנן אמר יש לה חצר ויש לה ארבע אמות. ואף על גב דמשמע דפליגי, קאמר התם (בבא מציעא דף יא א) דחד מיירי בגיטין וחד מיירי במציאה ולא פליגי.
וכהאי גוונא איכא טובא בתלמוד.

על דבריו שיש "הרבה" כאלה בש"ס יש להעיר שהביטוי "מר אמר חדא ומר אמר חדא" - 3 מופעים בלבד בש"ס. אולי כוונתו גם לביטויים דומים, ראה בהמשך.

2.1
המשך דבריו:

וכן יתבונן האדם לראות בעומק שכלו להשוות הדעות החלוקות בכל מה שיוכל להשוותם, הן בתלמוד הן בפוסקים.

וגדולה מזה מצינו שהגמרא מהפך לשון רבים ליחיד כדי למעט הסברות.
אמרינן בפרק קמא דנדה דף ח' (ב), מאן חכמים רבי אליעזר. וכתבו התוספות (שם ד"ה מאן חכמים) אף על גב דתנא בלשון חכמים, ניחא ליה לאוקמי כרבי אליעזר ולא לימא שלש מחלוקות בדבר.

כלומר, הוא מסביר שהפרשנים [והפוסקים?] צריכים לפרש את הגמרא באופן שימעט את המחלוקות בין האמוראים [והתנאים?].

3.
ראה מה שכתבנו על מסכת חולין דף קיד:

בגמרא:

אתמר, המבשל חלב בחלב, רבי אמי ורבי אסי, חד אמר: לוקה, וחד אמר: אינו לוקה;
לימא בהא קמיפלגי, דמ"ד לוקה קסבר: איסור חל על איסור, ומאן דאמר אינו לוקה, קסבר: אין איסור חל על איסור!
לא, דכ"ע אין איסור חל על איסור, אאכילה - דכ"ע לא פליגי דלא לקי, כי פליגי - אבשול, מ"ד לוקה - חד איסורא הוא, ומ"ד אינו לוקה - להכי אפקה רחמנא לאכילה בלשון בישול,

תלמוד בבלי מסכת חולין דף קיד עמוד א

כיון דעל אכילה לא לקי - אבישול נמי לא לקי.
ואיכא דאמרי: אבישול - כולי עלמא לא פליגי דלקי, כי פליגי - אאכילה, מאן דאמר אינו לוקה - דהא אין איסור חל על איסור, ומאן דאמר לוקה - להכי אפקה רחמנא לאכילה בלשון בישול, כיון דאבישול לקי - אאכילה נמי לקי;
ואיבעית אימא: מר אמר חדא ומר אמר חדא, ולא פליגי.

4.
הגמרא מציינת מחלוקת בין רבי אמי ורבי אסי.
הגמרא מעמידה 2 אפשרוית בהסבר מחלוקתם. שתי האפשרויות סותרות זו לזו.
בראשונה - הם חלוקים בדין העקרוני של "אין איסור חל על איסור",
ובשניה - שניהם מסכימים ש"אין איסור חל על איסור". ["מתיבתא", הערה ב].

5.
הגמרא מביאה הסבר שלישי: "מר אמר חדא ומר אמר חדא". פירושו: שני האמוראים [רבי אמי ורבי אסי] מסכימים ש"אין איסור חל על איסור", אלא שכל אחד מהם דיבר במציאות שונה.
אחד מהם דיבר על "מבשל" ולכן "לוקה", והשני דיבר על "האוכל", שאינו לוקה, אבל בבישול - לוקה.

6.
ויש להעיר כמה הערות "לשוניות":

6.1
הביטוי "איכא דאמרי" מלמד על "מסורת" שונה. כלומר, לא מדובר בתרצן אחד שמביא כמה אפשרויות הסבר, אלא ב"עובדה", שיש "אמורא" שכך הסביר [לפעמים מדובר אפילו בעובדה "הסטורית"]. בסופו של דבר דומה מאד ל"תרוץ נוסף".

6.2
התרוץ השלישי נפתח בסגנון "איבעית אימא". מדוע השוני בין "איכא דאמרי" ל"איבעית אימא".

6.3
אפשר לומר: "איבעית אימא" לא סותר בהכרח את התרוץ שקדם לו. למשל - בסוגייתנו - גם ה"איכא דאמרי" וגם ה"איבעית אימא" מסכימים שגם רבי אמי וגם רבי אסי סוברים "אין איסור חל על איסר". ואילו "איכא דאמרי" בדרך כלל, אין שניהם מסכימים זה לזה.

6.4
המהרש"ל בתשובה סימן ל"ה קובע כלל, ש"איבעית אימא" אינו דומה ל"איכא דאמרי" ולכולי עלמא ב"איבעית אימא" הלכה כלישנא בתרא.

6.5
ואולי לפי המהרש"ל כוונת הגמרא להכריע כהסבר של "איבעית אימא". ומי כתב את ניסוחי הפתיחה הללו? כנראה ש"עורך הגמרא". ולכן הגיוני שניסוח מסויים נועד לבטא את דעת ה"עורך" שזוהי הפסיקה להלכה.

6.6
הערה נוספת: הביטוי האחרון בגמרא: "מר אמר חדא ומר אמר חדא" הוא ייחודי בסוגייתנו [ראה לעיל בסוף סעיף 2].
עצם הנדירות של הביטוי מלמד שהסבר זה איננו רווח בש"ס, והוא נאמר כביכול רק בשעת דחק כשאין תרוץ "טוב" יותר, וקשה מדוע יש כאן יש דחק, הרי יש שני תרוצים נוספים [המקרה בבבא מציעא, דומה בזה לסוגייתנו].

7.
הליכות עולם שער שני פרק ב :

נ. פעמים יש אמוראים חולקים ואומר הגמרא שאינם חולקים אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כלומר דכל חד וחד מודה לחבריה, בפ"ק דמציעא קטנה אין לה חצר ואין לה ארבע אמות ור' יוחנן אמר יש לה חצר ויש לה ארבע אמות ואע"ג דמשמע דפליגי קאמר התם דחד מיירי בגיטין וחד מיירי במציאה ולא פליגי כלומר מר מודה ליה בגיטין ומר מודה ליה במציאה, וכהאי גוונא איכא טובא,
וכל היכא דאפשר לומר כן ושלא לעשות פלוגתא בין החכמים שפיר דמי:

דבריו - כבסעיפים 2-2.1 לעיל.

7.1
במשפט האחרון שלו הוא מנמק את השימוש בתרוץ זה "שלא לעשות פלוגתא בין החכמים". וזה רק מקשה יותר את שאלתנו: מדוע ביטוי זה לא רווח יותר בש"ס. ויותר מכך, העיקרון שלא להרבות במחלוקת כן מיושם בש"ס, אבל בניסוחים אחרים, כגון: "הא ב... והא ב...".

8.
ונראה לי לומר:
הביטוי "מר אמר חדא ומר אמר חדא" מובא כאשר הוא בא לאשש את אחד ההסברים שנאמרו לפניו. בסוגייתנו - בבא מציעא דף יא - אומרים הפרשנים, שמתאים גם ל"לישנא קמא". לפי זה מובן מדוע ביטוי זה נדיר, וכתשובה לשאלתנו לעיל בסעיף 7.1. 

תגובות

הוספת תגובה

שם:

כותרת:

תוכן התגובה:

דוא"ל: (לא יפורסם באתר)

ברצוני לקבל עדכונים על תגובות חדשות למאמר זה.

*כמה זה שתים ועוד שתים? (לצורך זיהוי אנושי)