הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הלכה כשמואל בדיני
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא קמא קיט ע"א
איתמר: גזלן, מאימת מותר לקנות הימנו?
רב אמר: עד שתהא רוב משלו,
ושמואל אמר: אפילו מיעוט שלו.
אורי ליה רב יהודה לאדא דיילא, כדברי האומר: אפילו מיעוט שלו.
1.
מחלוקת בין רב ושמואל
2.
רב יהודה - בפשטות - פוסק כשמואל.
2.1
רב יהודה ניסח את דבריו "כדברי האומר", ומדוע הוא לא נקב במפורש בשמו של שמואל - "הלכה כשמואל".
2.2
אולי רב יהודה הסתפק מה אמר רב ומה אמר שמואל.
3.
רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק ה הלכה ח:
אסור ליהנות מן הגזלן ואם היה מיעוט שלו אף על פי * שרוב ד ממונו גזול מותר ליהנות ממנו עד שיודע בודאי שדבר זה גזול בידו.
4.
הגהות מיימוניות הלכות גזלה ואבדה פרק ה הלכה ח:
* [טור חו"מ סימן שס"ט הסכים לדעת רבינו אבל ר"ח פירש עד שיהיה רוב ממונו שאינו גזול ע"כ]:
[ד] כשמואל דהלכתא כותיה בדיני ולא כרב דאמר עד שיהא רוב משלו
וכן אורי רב יהודה לאדא דיילא ע"כ:
הוא מביא שני נימוקים לפסיקת הרמב"ם כשמואל:
א.
כי הכלל הוא, שהלכה כשמואל בדיני.
ב.
רב יהודה בסוגייתנו פסק כשמואל.
4.1
ויש לשאול, אם אמנם הכלל הוא שהלכה כשמואל בדיני מדוע רב יהודה היה צריך לפסוק במפורש כשמואל.
4.2
ואולי בזמנו של רב יהודה עדיין לא נקבע הכלל שהלכה כשמואל בדיני.
5.
מגיד משנה הלכות גזלה ואבדה פרק ה הלכה ח:
[ח] אסור ליהנות מן הגזלן ואם היה מיעוט שלו וכו'.
פסק כשמואל דאמר הכי סוף פ' הגוזל ומאכיל בבא קמא דף קי"ט)
וזה תימה קצת שהרי כתב פ"ו מהל' גניבה גבי גנב וכן אם רוב אותו דבר שהוא גנוב אין לוקחין אותו נראה שפסק כרב דאמר עד שיהא רוב משלו וכמו שכתבתי שם.
הוא מקשה שמשמע ממקום אחר, שהרמב"ם פסק כרב ולא כשמואל.
5.1
והוא מיישב על ידי חילוק בין שני מקרים - גנב וגזלן.
ולקיים דברי הרב נראה לומר שהוא מחלק בין גזלן לגנב
והדין ההוא יצא לרב מהמשנה דאין לוקחין צמר מן הרועים או החלוק ההוא בין רוב הדבר ורוב הממון דרוב הדבר אסור וברוב הממון מותר וזה עיקר:
6.
חידושי הרשב"א מסכת בבא קמא דף קיט עמוד א:
גירסת הספרים אורי ליה ר"י לאדא דיילא כדברי האומר אפילו מעט משלו. ור"ח ז"ל גריס אורי אדא דיילא כדברי האומר אפילו מעט משלו וכן פסק הרי"ף ז"ל.
ור"ח ז"ל כתב יש מי שפסק כשמואל ואנו קבלנו מרבותינו דהלכה כרב, ואף על גב דאורי אדא דיילא כשמואל משום דהאי איסורא הוא וקי"ל כרב באסורי,
לפי ר"ח נושא סוגייתנו איננו "דיני" [ענייני ממון], אלא "איסור", ולכן יש לפסוק כרב לפי הכלל שהלכה כרב באיסורים [נגד שמואל].
6.1
והכלל הנ"ל גובר על ההוראה של רב יהודה שפסק כשמואל. כנראה שלפיו הכלל הנ"ל "נוצר" מאוחר יותר מתקופת רב יהודה והוא הקובע. [כלל "חזק"], שאם לא כן, הרי מוסכם על כולם שאמוראים - כרב יהודה בסוגייתנו - היו רשאים לפסוק גם בניגוד לכללי הפסיקה הרגילים כמו הלכה כרב באיסורים והלכה כשמואל בדיני.
6.2
כנראה שהוא סובר שנושא דיוננו הוא מתחום ה"איסור", וכמשמע מהלשון "גזלן, מאימת מותר לקנות הימנו?"
6.3
ואולי מחלוקת הראשונים כאן היא בהגדרת הנושא של סוגייתנו, האם הוא מתחום ה"איסורי" או מתחום ה"דיני".
ואם שניהם מעורבים אזי השאלה היא מהו העיקר, העניין הממוני או עניין האיסור.
6.4
ראה גם "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד רסה-רסו, ובהערות שם.
6.5
ראוי לציין שם את הערה יב:
והכתונת פסים מבאר שמחלוקת רב ושמואל תלויה במחלוקתם אם הולכין בממון אחר הרוב [לעיל בבא קמא דף מו עמוד ב] שרב הסובר שהולכין בממון אחר הרוב סובר גם כאן שכיון שיש לו רוב מן האיסור אסור ליקח ממנו ושמואל שסובר המוציא מחבירו עליו הראיה סובר שחזקת ממון עדיף מרוב ולכן הוא סובר גם כאן שאין להוציא הממון מחזקת הגזלן בגלל שיש לו רוב ממון גזול. ולפי זה ביאר הטעם שהרי"ף פסק כשמואל כיון שבמחלוקת אם הולכין בממון אחר הרוב אנו פוסקים הדין כשמואל שהמוציא מחבירו עליו הראיה לפי הכלל שהלכתא כשמואל בדיני ומעתה גם במקום שזה נוגע לאיסור כמו בעניננו הדין כשמואל מאחר שעיקר המחלוקת היתה לענין ממון .
כלומר, כללי ההכרעה בין חכמים נקבעים לפי הסוגיה העיקרית שבה הם נחלקו [ובעניננו האם הולכים בממון אחר הרוב] אע"פ שבסוגיה אחרת [ובעניננו איסור לקנות מגנב וגזלן] יש שיקולים נוספים!
