שיעור כתובה
כתובות י ע"ב
"מתני'. בתולה כתובתה מאתים, ואלמנה מנה".
דעת הרי"ף (סוף כתובות), והרמב"ם (הלכות אישות י הלכה ז-ח), שכתובת אשה מדרבנן, ותיקנו מנה ומאתים במעות כסף מדינה, שהן שמינית ממעות כסף צורי דאורייתא.
וקשה, שכתב הרמב"ם בספר מורה הנבוכים חלק שלישי פרק מט:
"כי זה האיש הרע לא אהב אשתו אשר הוציא עליה שם רע, ולא מצאה חן בעיניו, ואילו היה רוצה לגרשה כדין כל מגרש אשתו לא היה לו מונע מזה, אך היה מתחייב לתת לה חוקה הראוי לה, ושם לה עלילות דברים כדי להפטר ממנה בלא תשלומין, והוציא עליה דבה ודבר שקר להחזיק בחקה שיש לה עליו והוא חמשים כסף כי זהו מוהר הבתולות הקצוב בתורה, ומפני זה גזר עליו הש"י לשלם מאה כסף (כי זהו מוהר הבתולות), נמשך אחר העקר אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו, וכדין עדים זוממין כמו שבארנו, כן זה המוציא שם רע חשב להפסידה חמשים כסף הראוים לתת לה, ישלם מאה".
הרי שבעצמו כתב ששיעור כסף הכתובה מפורש וקצוב בתורה, כלומר במעות של תורה, והוא חוקה הראוי לה!
ומתורץ מתוך דברי הרמב"ן בדברים כב, יט:
"וטעם וענשו אתו מאה כסף - אחרי המלקות הנדרש "מויסרו אותו" (כתובות מו ע"א). כי המנהג לכתוב לבתולה מוהר חמשים כסף, והנה זה הוציא עליה שם רע בעבור ששנאה ורצה להוציאה בלא כלום ולכן ענשו הכתוב במאה כסף, כי התורה תעניש בכפל, כענין שנים ישלם (שמות כב ג). אע"פ שהכתובה מדבריהם, למי שיתנה עמה, או ישאנה סתם, אבל המנהג היה לכתוב מוהר לבתולות, כמו שנאמר (שם שם טז) כמהר הבתולות והרוב יעשו כן".
כלומר ששיעור חמישים כסף של תורה הוא המנהג הרגיל ואינו חובה, וחכמים הם שתיקנו שיהיה חובה אך בכסף מדינה בלבד. ובהכרח גם דברי הרמב"ם צריכים להתפרש כך.
וכתב הרמב"ן בחידושיו מסכת כתובות דף קי ע"ב:
"והני אינשי דכתבי כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא טעותא היא בידייהו, ואי משום כתובה דידהו לא גביא מינייהו אתתא ולא מידי, דמן התורה לא מחייב לה ולא מידי".
הרמב"ן פירש שלשון "דחזו ליכי מדאורייתא" משמעו שמחוייבים לתת לך מהתורה. אולם בלשון הרמב"ם במורה לשון "חמשים כסף הראוים לתת לה" משמעו שראוי ומקובל לתת לה, אך אינו חובה. לפיכך לשון זה אינו פוסל את הכתובה. וגם הרמב"ן עצמו נקט לשון "שראוי ומקובל", וראוי הוא תרגום של חזו.
ובזה מתורצת קושיית תוספות מסכת כתובות דף י ע"א:
"אמר רב נחמן אמר שמואל חכמים תיקנו כו' - משמע דכתובה דרבנן וכן בהאשה רבה (יבמות פט. ושם) גבי אין לה כתובה קאמר מאי טעמא תקינו לה רבנן כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כו' אלמא סתמא דהש"ס סבר דכתובה דרבנן, וקשה דנהגו לכתוב בכתובה כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא, ואור"ת דסמכינן ארשב"ג דמתני' דפרק בתרא (דף קי:)".
וכפי המבואר במורה, לשון "דחזו ליכי מדאורייתא" חזי גם למנהג ראוי שאינו חובה.
ובזה יש לבאר את דברי הרא"ש מסכת כתובות פרק א סימן יט: (וכן כתב מרדכי מסכת כתובות הגהות מרדכי פרק ראשון רמז רפג)
"וראיתי מפרשים דאפילו הרגילו לכתוב דחזו ליכי מדאורייתא מודו דכתובת אשה דרבנן וחכמים תקנו חמשים כסף מדאורייתא פירוש משקלים האמורים בתורה משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ואסמכוה אקרא דכמוהר הבתולות משום הכי נהיגי למיכתב דחזו ליכי מדאורייתא שלא יטעה אדם לומר כיון דמדרבנן היא לא תגבה אלא נ' סלע מדינה ודברים של טעם הם והכותב כסף זוזי מאתן דחזי ליכי לא הפסיד".
וקשה, הרי מפורש ששיעור המעות תלוי בחובת הכתובה מדברי תורה או מדברי סופרים, בירושלמי מסכת כתובות פרק יג הלכה יא:
"נותן לה ממעות ארץ ישראל: הדא אמרה שמטבע ארץ ישראל יפה מכל הארצות הדא מסייעא למאן דאמר כתובת אשה מדברי תורה ודלא כרבן שמעון בן גמליאל דתני כתובת אשה מדברי תורה רבן שמעון בן גמליאל אומר אין כתובת אשה אלא מדברי סופרים".
אלא י"ל שכוונת אותם מפרשים היתה כנ"ל. "דנהיגי למיכתב דחזו ליכי מדאורייתא שלא יטעה אדם לומר כיון דמדרבנן היא לא תגבה אלא נ' סלע מדינה" – אלא התחייב בכתובה זו בחמישים שקלים הכתובים בתורה, וכמנהג מן קדמת דנה. אבל חכמים לא חייבו אלא כסף מדינה.
ובזה יתבאר כיצד יתכנו דברי הבית שמואל סימן סו ס"ק יד: "אלא עיקר ככל פוסקים באלמנה לא משערי' בזוזי דאורייתא", וזאת למרות שכתובת בתולה משערין בזוזי דאורייתא. וקשה, שלפי זה כתובת אלמנה אחד משש עשרה מכתובת בתולה, ואילו בירושלמי מפורש ששיעורה מחצית בתולה, במסכת כתובות פרק א הלכה ב:
"אמר ר' אבין כלום למדו מכתובת אשה לא מאונס וממפתה מכיון דתנינן האונס והמפתה כמאן דתנא כתובת אשה עמהן. עד כדון בתולה, אלמנה מאי? אמר רבי חיננא דייה לאלמנה שתיטול מחצית בתולה".
אלא שגם חובת תקנת בתולה בזוזי מדינה. ואין משערין בבתולה בזוזי דאורייתא אלא משום המנהג לכתוב "דחזו ליכי מדאורייתא" – שהוא כמנהג הקדמון שבתורה.
