עבד כל דהו ניחא ליה
בבא קמא עד ע"א
"עבד כל דהו מימר אמר, דניחא ליה דניפוק לחירות".
כלומר, שהיה מסכים אף לעדות המוציאה אותו לחירות גם ללא דמי עינו, ובלבד שיצא כבר לחירות (על פי תוספות רבינו פרץ).
וקשה, למה שיסכים לכך? הרי בין כך ובין כך ישחררוהו, ולמה שלא יעמוד על זכותו ויתבע גם את דמי עינו?
דומה לזה הקשה הגר"א, הביאו תלמידו ובן אחיו בעבודת הגרשוני על שיר השירים:
"איתא בגמרא ברכות (דף ט' ע"א) אין נא אלא לשון בקשה א"ל הקב"ה למשה בבקשה ממך לך אמור להם לישראל בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב כדי שלא יאמר אותו צדיק (אברהם) ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, אמרו לו הלואי שנצא בעצמנו, משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים והיו אומרים לו בני אדם מוציאים אותך למחר ונותנים לך ממון הרבה, אמר להם הוציאוני היום ואיני מבקש כלום וכו' ע"ש. ולכאורה הוא תמוה מאוד... וגם המשל שמביא לכאורה אינו דומה להנמשל, דהלא אם היו אומרים לאדם שמוציאים אותו מיד ונותנים לו ממון הרבה אז לא היה מבעט בממון כלום!".
וי"ל שחושש לתבוע הרבה פן יפסיד הכל, משום: "תפשת מרובה לא תפשת, תפשת מועט תפשת".
וכן אמרו במסכת סנהדרין דף קו ע"א: "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב. בלעם מאי בעי התם? אמר רבי יוחנן: שהלך ליטול שכר עשרים וארבעה אלף [שהפיל מישראל]. אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב: היינו דאמרי אינשי: גמלא אזלא למיבעי קרני, אודני דהוו ליה גזיזן מיניה".
ואפשר שמחשבה זו קיימת בעיקר עבדים, כי אינם רגילים לתור אחר ממון משלהם, אלא סומכים על אדונם שיזונם. וכעין שאמרו בגיטין דף יג ע"א: "עבדא בהפקירא ניחא ליה".
