הנותן דינר זהב לאשה
בבא קמא סב ע"א
"תאמר רבא: הנותן דינר זהב לאשה, ואמר לה הזהרי בו של כסף הוא, הזיקתו - משלמת דינר זהב, משום דאמר לה: מאי הוה ליך גביה דאזקתיה; פשעה בו - משלמת של כסף, דאמרה ליה: נטירותא דכספא קבילי עלי, נטירותא דדהבא לא קבילי עלי".
למה נקט רבא דוקא "לאשה", ולא סתם "לחבירו"?
כתב רבינו ברוך הספרדי: (בשיטת הקדמונים) "משום הכי נקט אשה, דרוב אנשים מכירין המטבעות".
וכן כתב בפסקי רי"ד: "להכי נקט אשה שאין דרכה להכיר מטבעות".
וקשה, שמכל מקום מכירה אשה בתכשיטים ולכן מבדילה בין כסף לזהב. וגם עניה, חברותיה רגילות להראות לה, כמו שאמרו בירושלמי מסכת שבת פרק ו הלכה א: "תכשיטין למה הן אסורין. א"ר בא על ידי שהנשים שחצניות והיא מתרתן לחבירתה". ומשום כך מסתבר להעמיד שאותן מעות פיקדון הן צרורות ומכוסות.
אלא שאמרו במסכת סנהדרין דף כט ע"ב: "אדם עשוי שלא להשביע את עצמו", כלומר שאין אדם רוצה שיכירו בעושרו. ואמרו במסכת סנהדרין דף ק ע"ב: "אמר רב יוסף: מילי מעלייתא דאית ביה {בספר בן סירא} דרשינן להו... רבים יהיו דורשי שלומך גלה סוד לאחד מאלף, מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ (מיכה ז, ה). לכן סומך אדם על חברו שלא יגלה את סוד פיקדונו, אך לא על אשה, וממעיט באוזניה בשווי המטבעות פן תגלה ויגנבום.
וכן אמרו במסכת ברכות דף מח ע"ב: "וכל כך למה? לפי שהנשים דברניות הן".
וכן אמרו במסכת שבת דף לג ע"ב: "כי תקיף גזירתא, אמר ליה {רשב"י} לבריה: נשים דעתן קלה עליהן, דילמא מצערי לה ומגליא לן".
