טב למיתב טן דו / רפי זברגר

בבא קמא דף קיא ע"א

הרקע

למדנו במשנה בדף הקודם: נתן הכסף לאנשי משמר ומת – אין היורשים יכולים להוציא מידם.. משמעות הלכה זו, כי אדם שגזל את הגר, ומת הגר ללא יורשים, למדנו לעיל, כי יש להעביר את הגזילה לכוהנים. בדין ''שלנו'' אנו לומדים, כי אם הגזלן נתן לאנשי משמר הכוהנים באותו שבוע את כספי הגזל אשר גזל, ולאחר מכן מת הגזלן, אין יורשיו של הגזלן יכולים לתבוע את הכוהנים להשיב להם את הגזלה.
 

הנושא

אנו מסיקה אביי בסוף הדף הקודם: כסף מכפר מחצה. מסביר אביי את מסקנתו: דאי לא תימא הכי, הוא אמינא מהדר ליורשים... כלומר, אם הכסף לא היה ''עושה עבודה'' ולא היה מכפר, היורשים היו יכולים לתבוע כסף זה בחזרה, בטענה: "לא בשביל זה אבא נתן את הכסף לכוהנים!" [בלשון הגמרא: אדעתא דהכי לא יהב ליה] ומן העובדה שהם לא יכולים לתבוע, מסיק אביי, כי הכסף מכפר באופן חלקי לאבא הגזלן, ולכן, אין ליורשים תביעה כלפי כסף זה. 
טענה זו של אדעתא דהכי לא יהב ליה מעוררת את הגמרא לשאול מספר שאלות, האם באמת אנו טוענים, כי ''בשביל זה לא בוצעה הפעולה''. השאלה האחרונה ב"סדרת השאלות" הללו היא: אלא מעתה, יבמה שנפלה לפני מוכה שחין, תיפוק ליה בלא חליצה. כדי להסביר שאלה זו נקדים מספר הקדמות:
1. יבמה – אשה שמת בעלה ואין להם ילדים, אח של הבעל חייב להתחתן עם אשה זו. קידושין אלו נקראים ''ייבום''.
2. אם האשה אינה מעוניינת להתייבם, יכולה לבצע ''מעשה חילופי'' הנקרא חליצה, בו היא חולצת את נעלו של אחי הבעל [יבם הפוטנציאלי] יורקת בפניו, ואומרת משפט המתאר את סירובו של היבם לייבם אותה.
בשאלת הגמרא, מדובר ביבמה ש"נפל בפניה" אח של הבעל ''חולה מאוד'', ב''מחלה לא נעימה'' כמו מוכה שחין, שכולו מלא אבעבועות. אומרת הגמרא: האשה יכולה לטעון את הטענה ''שלנו'': אדעתא דהכי לא יהב ליה – על דעת כך, שאצטרך להתחתן עם בעל מוכה שחין לא התחתנתי. כלומר, היא מסרבת להתייבם, וטוענת שהיא פטורה, מכוח טענה זו. 
עונה הגמרא בתחילת הדף שלנו: אשה ''נוח לה'' גם ביבם מוכה שחין בגלל הכלל: טב למיתב טן דו, מלמיתב ארמלו. 
משמעות הכלל: עדיף לאשה לשבת עם בן זוג, מאשר להישאר פנויה. הגמרא ''לוקחת את הכלל רחוק'' וטוענת: אשה מאוד מעוניינת להתחתן, ומוכנה להתחתן גם עם מישהו שאחיו מאוד מאוד "לא סטנדרטי" כמו מוכה שחין, למרות שיש סיכוי מסוים שהיא תצטרך בסופו של דבר להתייבם אליו. 
 

מהו המסר?

הכלל של טב למיתב טן דו, מלמיתב ארמלו מלמד אותנו כי הנשים מאוד מעוניינות להתחתן ולא להישאר ברווקותן.
ניראה כי היום הדבר נכון במידה מסוימת גם לגברים.
לאור כלל זה, ולאור העובדה שיש בארץ מספר גדול מאוד של רווקים ורווקות, מצווה גדולה היא לנסות ולשדך בחור לבחורה, אשר נראה לנו מתאימים. לא להתבייש, ולא לחשוב שזו מצוות השדכניות וכדו', אלא זו מטלה חשובה הניצבת לפתחו של כל אחד מאיתנו, האנשים הנשואים ואף על הרווקים. שהרי "כל המתפלל על חבירו, הוא נענה תחילה'', ואם רווק או רווקה ימצאו שידוך לחבריהם, הרי שבכך הם מקרבים גם את השידוך של עצמם.
כל המרבה במצווה זו הרי זה משובח.


תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]