נשבע ושילם / רפי זברגר

בבא קמא דף קח ע"א

הרקע

אנו עוסקים כבר מספר דפים בנושא של חיובי שבועת השומרים. למשל: שומר חינם פטור בגניבה ואבדה, אך חייב להישבע על טענה זו. הגמרא שלנו דנה בשומר אשר נוהג ''לפנים משורת הדין''. הוא גם ''מנצל'' את האפשרות להישבע כדי להיפטר מתשלום, אך במקביל לכך, הוא ... משלם את ערך החפץ הנגנב [או הנאבד]. 
 

הנושא

שואלת הגמרא, במקרה המיוחד המתואר לעיל, בו השומר נשבע ואף משלם, ובסופו של דבר נמצא הגנב המתחייב להחזיר את הגניבה ולשלם כפל. מתלבטת הגמרא, למי עליו לשלם את תשלום הכפל. על כך יש מחלוקת אמוראים [חכמי הגמרא]:
אביי אמר: לבעל הפיקדון (לבעלים), רבא אמר: למי שהפיקדון אצלו (לשומר). כל אחד מנמק את טעמו:
אביי ''משאיר'' את הכפל בידי הבעלים, בגלל שהשומר ''הטריח'' את הבעלים להגיע לבית דין, לעבור את הדיונים עד אשר הגיעו לשלב השבועה – עקב כך ''לא מגיע לשומר'' את הכפל. 
רבא מנמק ב''נימוק הפשוט'': שכיון דשילם – מקני ליה כפילא. כיוון שהשומר שילם [למרות שהיה פטור מלשלם], נקנה לו הזכות לקבל את הכפל.
ברוב רובם של המחלוקות בש''ס בין אביי לרבא, הלכה כרבא [חוץ מששה מקרים המצוינים בראשי תיבות יע''ל קג''ם].
גם במקרה שלנו, נפסקה הלכה כרבא, כי השומר מקבל את הכפל ולא הבעלים. 
 

מהו המסר?

השומר אשר נפטר מתשלום ע''י שבועתו, כנראה הרגיש ייסורי מצפון, על כי הפיקדון אשר הופקד בידיו לא חזר לבעליו, והחליט לשלם מכספו את כל ערך החפץ שנגנב [או נאבד], ולוא רק כדי להשקיט את ''ליבו המיוסר''.
אדם כזה, אשר משקיע מכספו, כדי שיוכל ''להסתכל בעיניים של המפקיד'' ולא להרגיש ''נחס'' עם עצמו, לאדם כזה מגיע גם צ'ופרים. אם אמנם נמצא הגנב, והוא מחויב לשלם כפל, "מגיע" לשומר לקבל גם את הכפל.
אולי ניתן ללמוד מכאן, דין ''הכרת הטוב''. השומר, עשה מעשה ללא תמורה, נתן מכספו, למרות שהיה פטור, אדם כזה, מגיע ''להכיר לו תודה'' ולתת לו את הכפל.
מידת ''הכרת הטוב'' למי שעשה לנו מעשה טוב, הינה אחת היסודות החשובים ביותר ביהדות, ונדמה שאף מביאה לידי אמונה בבורא, שהרי ''מי עשה לנו יותר טוב מבורא עולם'', ולמי נכיר טובה יותר מבורא עולם.
ננסה ליישמה במשך כל השנה, ובעיקר בימים אלו של תשובה ורחמים, להכיר טובה ולתת תודה לכל העושים לנו


תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]