וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם
בבא קמא קו ע"א
"אמר רב הונא אמר רב: מנה לי בידך, והלה אומר אין לך בידי, ונשבע ואחר כך באו עדים - פטור, שנאמר: (שמות כב, י) וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם, כיון שקבלו הבעלים שבועה, שוב אין משלם ממון".
להלכה אין פוסקים כרב. לכן הכתוב "ולקח בעליו ולא ישלם" מתפרש רק באופן לא באו עדים, ורק אז "לוקח" הבעלים את השבועה כראיה שהנתבע מאמין בחפותו, ופטור מלשלם.
ואילו סברת רב קשה. וכי קיבל הבעלים הנאה כלשהי בשבועת שקר זו?! והרי לא השביעו אלא כדי שיודה. ועכשיו שלא הודה, למה זה ייפטר בהוסיפו חטא של שבועת שקר על פשע של כפירת ממון?!
אלא שרב לשיטתו לקמן בדף קיד ע"ב; ובמסכת סנהדרין דף עב ע"א: "אמר רב: הבא במחתרת ונטל כלים ויצא - פטור. מאי טעמא - בדמים קננהו". ופירש רש"י בב"ק: "בדמי קננהו - דהבא במחתרת בר מיתה הוא כדכתיב אם במחתרת ימצא הגנב וגו'". ובסנהדרין פירש: "בדמים קננהו - בדמי נפשו קנאן, הואיל ונתחייב מיתה בלקיחתם", וכן הנשבע לשקר מתחייב מיתה לשמים ומשלם בכך את חובו ופטור מממון, וכדעת רבי נחוניא בן הקנה (מסכת כתובות דף ל ע"א) ואביי שאין אדם חייב מיתה בידי שמים ומשלם.
