הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
אמורא מיישב קושיה על אמורא אחר; רב ותלמיד
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא קמא קו ע"א
גופא, אמר רב הונא אמר רב: מנה לי בידך, והלה אומר אין לך בידי כלום, ונשבע ובאו עדים - פטור, שנאמר: ולקח בעליו ולא ישלם,
כיון שקבלו בעלים שבועה, שוב אין משלמין ממון.
אמר רבא: מסתברא מילתיה דרב במלוה, דלהוצאה ניתנה,
אבל פקדון - ברשותיה דמריה קאי,
והאלהים! אמר רב אפילו בפקדון, דכי כתיב קרא - בפקדון כתיב.
יתיב רב נחמן וקאמר להא שמעתא...
הערות על הביטויים המיוחדים:
1.
דינו של רב:
גופא, אמר רב הונא אמר רב: מנה לי בידך, והלה אומר אין לך בידי כלום, ונשבע ובאו עדים - פטור, שנאמר: ולקח בעליו ולא ישלם,
כיון שקבלו בעלים שבועה, שוב אין משלמין ממון.
2.
רבא מגביל את דינו של רב להלוואה ולא לפיקדון:
אמר רבא: מסתברא מילתיה דרב במלוה, דלהוצאה ניתנה,
אבל פקדון - ברשותיה דמריה קאי,
3.
הגמרא מקשה על רבא:
והאלהים! אמר רב אפילו בפקדון, דכי כתיב קרא - בפקדון כתיב.
מי אומר את הביטוי "והאלהים" [לשון שבועה]? בפשטות יש לומר שנאמר על ידי ה"סתמא דגמרא", אבל מניין לה שרב לא סובר כפי שרבא הסביר אותו!
אלא בהכרח יש לומר, שהגמרא הסיקה זאת מהפסוק שרב עצמו מבסס עליו את דינו.
3.1
הסבר לביטוי "והאלהים":
גופי הלכות פרק יג - כללי אות מ' כלל שמב:
... העולה מזה דכי קאמר מסתברא מילתיה דפלוני בהא אבל בהא, היינו דההוא פלוני לא דבר אלא בחדא כל כמה דלא קאמר והאלהים אמר פלוני אפילו בכולל, וביבין שמועה [כללים נוספים, תפו] כתבתי זה הכלל בשם התוס', וכאן דקדקתי מדברי רש"י ז"ל.
משמע שהביטוי "והאלהים" בא ללמד שאין לצמצם ולהגביל [כפי שאמר אמורא קודם, בסוגייתנו: רבא] דין שאמר אמורא [בסוגייתנו: "רב"]. בסוגייתנו מדובר על צמצום הדין להלואה בלבד ולא כולל פקדון.
4.
רב אחא בר מניומי מקשה לרב נחמן על דינו של "רב":
יתיב רב נחמן וקאמר להא שמעתא.
איתיביה רב אחא בר מניומי לרב נחמן: היכן פקדוני? א"ל אבד,
משביעך אני ואמר אמן,
והעדים מעידים אותו שאכלו - משלם את הקרן,
הודה מעצמו - משלם קרן וחומש ואשם!
4.1
רב נחמן מיישב:
א"ל רב נחמן: הכא במאי עסקינן - כגון דנשבע חוץ לב"ד.
4.2
רב אחא שוב מקשה:
א"ל: אי הכי, אימא סיפא: היכן פקדוני? אמר לו נגנב,
משביעך אני ואמר אמן, והעדים מעידים אותו שגנבו - משלם תשלומי כפל,
הודה מעצמו - משלם קרן וחומש ואשם;
ואי סלקא דעתך חוץ לב"ד, מי איכא כפל?
5.
רב נחמן עונה תשובה אפשרית שהוא עצמו מגדירה כ"שינוייא דחיקא" - תרוץ דחוק/ הסבר דחוק:
א"ל: יכילנא לשנויי לך רישא חוץ לבית דין, וסיפא בבית דין,
מיהו שינויא דחיקא לא משנינן לך,
6.
רב נחמן מעדיף הסבר/תרוץ אחר:
אידי ואידי בבית דין,
ולא קשיא:
כאן בקפץ, כאן בשלא קפץ.
6.1
קצת קשה: מדוע התשובה הראשונה דחוקה והשניה לא, הרי שתי התשובות מעמידות את הרישא ואת הסיפא במשנתנו באוקימתות שונות.
6.2
הביטוי "יכילנא לשנויי לך" - 3 מופעים בש"ס, ותמיד בקשר לאוקימתות לרישא ולסיפא של משנה.
6.3
הביטוי "שינוייא דחיקא" - 2 מופעים בש"ס, ושניהם קשורים לביטוי לעיל "יכילנא לשינויי לך".
6.4
עוד קשה: מדוע הביטוי "לא משנינן לך". יכול רב נחמן לומר מייד את התשובה השניה, ומדוע הוא מקדים הסבר שהוא עצמו יודע שהוא לא מקובל - שינויא דחיקא.
6.5
רש"י מסכת בבא קמא דף קו עמוד א:
... וניחא ליה לאוקמי בתרי גווני ובחד דוכתא ולא לאוקמי בשני מקומות
וסיפא לא קשיא ליה לרב דאע"ג דקתני משלם כפל לאחר שבועה וכל שכן קרן דמודה רב בטוען טענת גנב כדלקמן בשמעתין דשבועה דקא מחייב ליה כפל לא מקנייה ליה קרנא.
כלומר, שהעמדת [אוקימתא] רישא וסיפא במקומות שונים דחוק יותר מהעמדת הרישא והסיפא של המשנה באופנים שונים.
דברי רש"י הנ"ל מובאים גם ב"שוטשנטיין" הערה 24.
7.
המשך הגמרא:
א"ל רמי בר חמא לרב נחמן: מכדי דרב לא סבירא לך,
משכוני נפשך אדרב למה לך?
רמי בר חמא טוען כלפי רב נחמן מדוע הוא מתאמץ ליישב את דברי רב, והרי הוא עצמו - רב נחמן - לא סובר כרב.
8.
עונה רב נחמן:
אמר ליה: לפרושה לדרב, דרב הכי מתרץ לה למתניתין.
רב נחמן טוען שהוא "רק" אומר כיצד רב עצמו יתרץ את הקושיה עליו, אבל הוא עצמו לא סובר כמותו [?].
8.1
על האמור בשני הסעיפים האחרונים קשה מאד, הרי פעמים רבות מובא בש"ס שאמורא מיישב את דעתו של אמורא אחר אפילו אם מוכח שאינו סובר כמותו.
8.2
מתייחס על כך יד מלאכי כללי התלמוד כלל תרמב:
אמורא מפרש/מתרץ דברי אמורא אחר גם אם הוא עצמו לא סובר כמותו:
וזו היא שיטת הרא"ש ג"כ כפי מה שראיתי אליו ז"ל בפ"ב דגיטין סי' ד' שכתב וז"ל ועולא פירשה אליביה אף על גב דלא ס"ל כוותיה
וכן דרך האמוראים אף כשמקשה לבר פלוגתיה מתרגם לה אליביה ע"כ
ועיין מ"ש עוד בזה בפ"ק דסוכה סי' כ"ח ובפ"ב דע"ז סי' י"ז
וכן מצאתי להתוס' ז"ל פרק ואלו מגלחין [מועד קטן דף יח] דף י"ח ב' ד"ה מתקיף שכתבו וז"ל ואף על גב דאביי גופיה שני לעיל מתני' אליבא דר' יוחנן אינו סובר כן עכ"ד
והוא מסתמך על סוגייתנו:
ואין צורך להאריך בזה דתלמוד ערוך הוא בידינו בפרק הגוזל קמא [בבא קמא דף ק"ו א'] א"ל רמי בר חמא לרב נחמן מכדי דרב לא סבירא לך משכוני נפשך אדרב למה לך א"ל לפרושא לדרב דרב הכי מתרץ לה למתני'
ופירש"י משכוני נפשך לבא במקומו לתרץ קושיות ולהעמיד דבריו ע"כ...
וראה ב"שוטנשטיין", הערה 27. [קשור לתרוץ דחוק]
9.
המשך הגמרא:
הגמרא מקשה ומיישבת:
והא רב קרא קאמר!
אמרי: קרא, לכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין הוא דאתא,
ולקח בעליו ולא ישלם - מי שעליו לשלם הוא נשבע.
10.
רב המנונא מקשה קושיה "חדשה" על רב:
מתיב רב המנונא: השביע עליו חמשה פעמים,
בין בפני ב"ד ובין שלא בפני בית דין,
וכפר עליו - חייב על כל אחת ואחת,
ואמר ר' שמעון: מה טעם? הואיל ויכול לחזור ולהודות;
והכא קפץ לא מצית אמרת - השביע עליו קתני,
חוץ לב"ד לא מצית אמרת - בפני ב"ד קתני!
11.
רב המנונא עצמו מיישב את את קושייתו על רב:
הוא מותיב לה, והוא מפרק לה, לצדדין קתני:
השביע עליו חוץ לבית דין, ובב"ד קפץ.
אם רב המנונא עצמו גם מקבל את שיטת "רב" הרי ברור שלא דומה לאמור לעיל בסעיפים 7-8.
12.
רבא מקשה על הסברו של רב המנונא בשיטת "רב":
מתיב רבא: בעל הבית שטען טענת גנב בפקדון,
ונשבע והודה ובאו עדים,
אם עד שלא באו עדים הודה - משלם קרן וחומש ואשם,
ואם משבאו עדים הודה - משלם תשלומי כפל ואשם;
והכא חוץ לב"ד וקפץ לא מצית אמרת - כפל קתני!
13.
ורבא עצמו מסביר את דברי רב שלא כרב המנונא לעיל בסעיף 11:
אלא אמר רבא: כל הודה, לא שנא טוען טענת אבד ולא שנא טוען טענת גנב (נמי) לא אמר רב,
דהא כתיב והתודה, דבעי שלומי קרן וחומש,
טוען טענת גנב ובאו עדים נמי לא אמר רב,
דהא כתיב תשלומי כפל,
כי קאמר - כגון שטוען טענת אבד,
ונשבע ולא הודה ובאו עדים.
14.
רב גמדא הביא לפני רב אשי את דינו של רבא - לעיל בסעיף 13:
אזל רב גמדא ואמרה לשמעתא קמיה דרב אשי.
15.
מקשה רב אשי:
אמר ליה: השתא ומה רב המנונא תלמידיה דרב, וידע דאמר רב הודה וקמותיב הודה,
ואת אמרת: הודה לא אמר רב!
רב אשי מקשה: הרי ברור שרב המנונא שהיה תלמידו [מובהק] של רב יודע טוב יותר [מאשר רב גמדא בשם רבא] מה אמר רב.
נראה לי שיותר מדוייק לומר, שרב המנונא ידע בפועל למעשה מה אמר רב, ואילו רבא "רק" הסביר על פי סברתו שלו מה אמר רב.
15.1
רש"י מסכת בבא קמא דף קו עמוד א:
"רב המנונא תלמידו דרב הוה - דקיימא לן אמרי בי רב רב המנונא בפ"ק דסנהדרין (סנהדרין דף יז:) ואי לאו דידע דאפילו בהודה פטר רב לא הוה מותיב ליה מהואיל דיכול לחזור ולהודות."
15.2
ראה מה שכתבתי על מסכת סנהדרין דף ז:
"רב" ו"רב הונא" [ואולי קשור גם לסוגייתנו כי גם רב המנונא היה תלמיד מובהק של רב]:
בגמרא:
" אמר רב: הלכה כרבי יהושע בן קרחה. - איני? והא רב הונא תלמידיה דרב הוה, כי הוה אתו לקמיה דרב הונא, אמר להו: אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו. - מאי מצוה נמי דקאמר רבי יהושע בן קרחה -
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ז עמוד א
מצוה למימרא להו: אי דינא בעיתו, אי פשרה בעיתו. - היינו תנא קמא! - איכא בינייהו מצוה. רבי יהושע בן קרחה סבר: מצוה, תנא קמא סבר: רשות. - היינו דרבי שמעון בן מנסיא! - איכא בינייהו משתשמע דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה, אי אתה רשאי לומר להן צאו ובצעו. "
הביטוי "תלמידיה דרב" מופיע בש"ס כ-20 פעמים.
5 פעמים כמו בסוגייתנו: "רב הונא תלמידיה דרב",
5 פעמים נוספות מופיעים שמות של תלמידים אחרים,
ובשאר הפעמים מופיע הביטוי "תלמידי דרב" כשם כולל לקבוצה בלי ציון פרטי של חכמים.
ובאמת, אומרים הפרשנים שרב הונא היה התלמיד "הבכיר" של רב.
15.3
רב פסק כרבי יהושע בן קרחה, שהדיין מצווה לבצוע תחילה, כלומר לעשות פשרה ולא דין, והגמרא מקשה מארוע שהיה אצל רב הונא, ששאל את המתדיינים אם הם מעוניינים בדין או בפשרה, כלומר, רב הונא עצמו לא העדיף את הפשרה וזה בניגוד לקביעה של רב שפסק כר' יהושע בן קרחה.
ולצורך חיזוק הקושיה הגמרא מציינת שרב הונא הוא תלמידו של רב, ובוודאי שמע ההלכה ממנו, זאת אומרת, שהקושיה היא לא מרב על רב הונא אלא מרב עצמו על רב עצמו.
15.4
נשאלת השאלה: מדוע הגמרא ציינה את העובדה שרב הונא היה תלמידו של רב, הרי מכל הש"ס אנו יודעים זאת על פי הביטוי מוזכר פעמים רבות: "אמר רב הונא אמר רב" [ על "הנוסחה" הזאת של "אמר רב... אמר רב..."דברנו רבות.]
אם בסוגייתנו הגמרא היתה מצטטת מימרא משמו של רב הונא, יתכן שהגמרא לא היתה מציינת את העובדה שרב הונא היה תלמידו של רב, אלא היתה מקשה מרב על רב הונא והיינו מבינים מייד שהקושיה נובעת מהעובדה שרב הונא היה תלמידו [כי לולא זאת אין להקשות מאמורא על אמורא – "גברא אגברא"]
מושג נוסף שמופיע בש"ס הוא "אמרי בי רב" והפרשנים אומרים שהכוונה לרב הונא, כי הוא היה התלמיד "הבכיר" של רב.
15.5
לעניין סוגייתנו נראה לי לפרש: גם כאשר תלמיד אומר בשם רבו אין הכרח שהוא מקבל את דעתו לחלוטין ומצינו פעמים רבות ביטוי "וליה לא סבירא ליה" זאת אומרת, שהתלמיד אומר בשם רבו אבל הוא עצמו סובר/פוסק אחרת.
ולכן הגמרא לא יכלה להקשות מרב על תלמידו רב הונא.
15.6
אבל בסוגייתנו מדובר במעשה, במקרה שבא לדיון בפני רב הונא, וההנחה שהגמרא מבוססת עליה, שכאשר תלמיד מובהק פוסק לאחרים הלכה למעשה, יש להניח שהוא פוסק כרבו. אם היה פוסק אחרת היה אומר במפורש.
לכן ברור מדוע הגמרא ציינה את העובדה "והא רב הונא תלמידיה דרב הוה".
סיוע לכך: בשלושת [מתוך ארבעת] המופעים בש"ס של הביטוי "רב הונא תלמידי דרב" מדובר במקרים שבאו לפני רב הונא כדי שיפסוק בהם הלכה למעשה.
ויותר מכך: ברוב מכריע של המקרים בש"ס שבהם מופיע המושג "תלמידים של..." מדובר בכך שהגמרא לומדת מהתנהגות או מפסיקת הלכה למעשה של "תלמידים".
16.
המשך סוגייתנו - בבא קמא דף קו:
רב אחא מסביר את דברי רב המנונא שלא חלק על רבא:
אמר ליה רב אחא סבא לרב אשי, רב המנונא הכי קא קשיא ליה:
תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף קו עמוד ב
אי אמרת בשלמא נשבע כי אתו עדים מיחייב, ...
17.
יש כמה עקרונות כיצד מיישבים סתירות לכאורה בין רישא לסיפא:
אביא רק את ראשי הפרקים לדיון בזה מהספר "בית אהרן", כרך ג, עמוד תקלז ואילך.
אוקימתא בתרי תנאי וחד טעמא או בחד תנא ותרי טעמי
העמדת רישא וסיפא של משנה או ברייתא אליבא דשני תנאים וטעם אחד, או בשני עניינים וטעמים שונים וכתנא אחד.
התוכן:
א. מקור הסוגיא בשבת דף פו [פ"ו ע"א]. ישוב סתירת דרמב"ם דמוקי שם כחד תנא ובמקום אחר בתרי תנאי. וכן סתירת הרא"ש בזה. ישוב דעת רבנו חננאל בשיטת ר' יוחנן דמוקים כחד תנא בשבת פ"ו ע"ב.
ב. בירור טעמיו דר' יוחנן דמוקי בתרי תנאי בהרבה מקומות בש"ס.
ושיטת רב דמוקי כחד תנא בכמה מקימות בש"ס.
ג. יישוב פסק הרמב"ם בקדושין ס"ג כר' ינאי דמוקי בחד תנא ותרי טעמי, וראיה דהיכא דהלשון דחוק לאוקמי אפילו בחד תנא וחד טעמא, ניחא טפי לאוקמי בתרי טעמי.
ד. בירור שיטת רב אשי בסוגיות פסחים דף צח [צ"ח ע"א]; חולין דף קג [ק"ג ע"א], וחולין דף פג [פ"ג ע"א], וישוב פסקי הרמב"ם בזה. וכן דעת רב יוסף בחולין פ"ג ושאר מקומות .
ה. טעמיה דרבא דמוקי כחד תנא ביבמות דף יג [י"ג ע"א], מנחות דף צה [צ"ה ע"א]; כתובות דף עה [ע"ה ע"ב]; בבא קמא דף מח [ב"ק מ"ח ע"ב], וישובי פסקי הרמב"ם.
ו. טעמים של רבא דמוקי כתרי תנאי בעירובין דף לד [ל"ד ע"ב]; עבודה זרה דף מג [ע"ז מ"ג ע"א]; וחולין דף טז [ט"ז ע"א] וישוב פסקי הרמב"ם שם.
ז. שיטת רב פפא דמוקי כחד תנא במנחות דף נה [נ"ה ע"א], וביאור לדעת ר' יוחנן דמצי סבר הכי בסוגיא שם.
ח. אוקימתא בתרי טעמי מתי הוי שינויא דחיקא, ישוב על פרש"י בבא קמא דף מג [ב"ק מ"ג ע"א].
ט. רשימת האמוראים שסותרים דבריהם, ושאר האמוראים שהולכים בשיטה אחת.
