סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 994

"קפץ אחד מן המנויין לתוכן כולן פטורין"

בבא מציעא ו ע"ב

המש' מתייחסת למצוה של מעשר בהמה. כתב הרמב"ם בפ"ו בהל' בכורות הל' א', מצות עשה להפריש אחד מ- 10 מכל בהמות טהורות שיולדו לאדם בכל שנה ושנה, ומצוה זו נוהגת בבקר ובצאן שנא' וכל מעשר בקר וצאן וגו'. בהל' ד' כותב הרמב"ם ודין מעשר בהמה שיהיה נשחט בעזרה וזורקים את דמו זריקה אחת כנגד היסוד ומקטירים את אימוריו ושאר הבשר נאכל לבעלים בירושלים כשאר קודשים קלים, ואין לכהנים בו כלום אלא כולו לבעלים כפסח, ואם היה בעל מום, בין שנפל בו מום בין שהפרישו בתחילה במומו, הרי"ז נאכל בכל מקום. בפרק ז' מהל' בכורות הל' א' כותב הרמב"ם: כיצד מפרישים מעשר בהמה, כונס כל הטלאים או כל העגלים לדיר, ועושה לו פתח קטן כדי שלא יצאו 2 כאחד, ואמותיהם מעמיד מבחוץ והן גוהות שישמעו הטלאים כולם ויצאו מן הדיר לקראתם, שנא' "כל אשר יעבור תחת השבט" שיעבור מעצמו ולא שיוציאנו בידו. וכשיצאו מן הדיר זה אחר זה, מתחיל ומונה אותם בשבט א. ב. ג. וכו' והיוצא עשירי בין זכר בין נקבה בין תמים בין בעל מום מכהו בשבט ואומר הרי"ז מעשר.

מעתה נבין את דין המש' קפץ אחד מן המנויים. כאשר המונה החל למנות את הטלאים היוצאים מן הדיר קפץ אחד מהטלאים שכבר יצא מהדיר ונמנה, בחזרה אל תוך הדיר, ואין אפשרות להבחין מיהו הטלה שכבר נמנה וחזר והתערב. הדין הוא שאפ' אם יש בדיר כמה אלפי טלאים כולם פטורים ממעשר בהמה משום התערובת של אותו טלה שכבר נמנה, וטעם הדבר, שהרי אותו הטלה שכבר נמנה נפטר ממצות מעשר, משום שבתורה נאמר כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש לה', ואנו למדים אשר יעבור פרט לזה שכבר עבר. כל טלה שעובר במניין ברגע שהוא עובר הוא נפטר ממעשר בהמה, כיון שאין אנו יכולים להבחין בטלה שעבר לבין שאר הטלאים, נפטרים כל הטלאים מספק.

תוס' שואלים קוש' חזקה על דברי המש', מן התורה חד בתרי בטל, חתיכת איסור שתפול בתוך 2 חתיכות התר מדאורייתא יש התר לאכול, משום שעל כל חתיכה וחתיכה אנו אומרים הלך אחר הרוב. א"כ כשם שהרוב יכול להתיר אסורים כך לכאורה היה על הרוב להטיל חיובים, על כל טלה וטלה הנמצא בדיר אנו יכולים לומר זיל בתר רובא, כנגד כל טלה שנפטר מחיוב מעשר בהמה יש לנו אלף טלאים המחויבים במעשר בהמה, מדוע א"כ שנפסוק שכאשר קפץ אחד מהמנויים לתוך הדיר כולם פטורים, הרוב היה צריך להכריע שכולם חייבים. ותוס' מנסה ליישב את קושייתו העצומה בגלל דבר שבמניין שלא בטל ברוב, אבל הוא דוחה זאת שהרי דבר שבמניין לא בטל מדרבנן אבל מדאורייתא אין שום הבדל אם המתבטל היתה לו חשיבות או לא, כל מיעוט מדאורייתא בטל ברוב, וכיוון שכאן אנו פוטרים את כל הדיר ממעשר בהמה על כורחנו שאין אנו מתייחסים לרוב, משום שאם היינו מתייחסים לרוב היה עלינו לחייב מדאורייתא את כל הגדיים המצויים בדיר במעשר בהמה, תוס' אינם מיישבים את קושייתם.

נעמוד על שני תרוצים שנאמרו בקו' זו תרוץ ראשון מופיע בשיט"מ על מס' ב"מ בשם הרא"ש "וי"ל כיון דאמרינן דעשירי וודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק, אפ' אי אזילנא בתר רובא ספק מיקרי, אלא שהתורה התירה ספק זה באיסורין כדכתיב אחרי רבים להטות ונהפך האיסור להיתר ע"י בטול ברוב אבל הכא לעולם לא נפיק מכלל ספק עשירי.

גם הריטב"א שמובא בשיט"מ מתרץ כך "הכא לא אמרינן ליבטיל ברוב מדאורייתא משום, דאמר רחמנא עשירי יהיה קודש, עשירי וודאי ולא עשירי ספק". התורה דרשה קורבן מעשר ברור, כמו שנפסק כאן העשירי וודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק, עלינו לצאת מכל ספק שהוא, רוב עדיין לא נותן לנו בירור וודאי שאינו משאיר מקום לספק. מעתה כל עשרה גדיים שיצאו מן הדיר לא נוכל לקרא לעשירי עשירי וודאי, בהחלט יתכן שאחד מן הגדיים שנמנו עכשיו נמנה כבר בעבר, נמצא שמנינו רק 9 ולא 10, או שהעשירי שמנינו אין אנו בטוחים שזה לא אותו גדי שקפץ לתוך המנויים שנפטר כבר ממעשר, וכאשר התורה דורשת דוקא דין וודאי לא יכול הרוב ליצור דין וודאי.

האחרונים ובראשם שער המלך בפי"ב מהל' איסורי ביאה, מרבים לתמוה על הסבר זה. קושייתם העיקרית היא מסוג' במס' קדושין, על האיסור בתורה של "לא יבוא ממזר בקהל ה' " אנו אומרים שהאסור הוא דוקא על ממזר וודאי ולא ממזר ספק, ואעפ"כ אנו פוסקים שממזר מכח רוב נחשב לממזר שאסור לבוא בקהל. עיר שרובה ממזרים ונמצא בה תינוק או בן של ממזר שכל הקביעה שהבן הוא ממזר היא מכח של רוב בעילות אחר הבעל, אסור לבוא בקהל. שואל השעה"מ עליבא דהרא"ש והריטב"א היה עלינו להתיר כל ממזר שנקבע שהוא ממזר מטעם רוב, לבוא בקהל, שהרי אנו דורשים ממזר וודאי ולא ממזר ספק והרי הרוב אינו יוצר דין של וודאות לדעת אותם ראשונים. השעה"מ נשאר בצ"ע.

הגאון רבי אברהם דוב שפירא בספרו דבר אברהם, מיישב את קושייתו של השעה"מ כמין חומר. זה וודאי שכאשר התורה אומרת לנו ללכת אחר הרוב נחשב הרוב לדין וודאי, ממזר שהרוב קבע עליו שהוא ממזר אינו נכלל בכלל ממזר ספק אלא ממזר וודאי. דברי הרא"ש והריטב"א אינם מתייחסים אלא למספר, כאשר התורה מעונינת שאנו נספור מנין מסוים אנו חייבים שאחר המניין נהיה משוכנעים באמיתותו יותר מאשר קודם למניין אם התורה צוותה עלינו להביא 10 טלאים ולעשירי לומר שהוא העשירי במניין, החיוב במספר המדויק הוא זה שמחייב אותנו להיות במלא הוודאות ולא להסתמך על הרוב, כך במקביל ניתן לומר על הסופר ספירת העומר, המצוה לספור היום כך וכך ימים לעומר, אם הוא לא ידע מהו מספר הימים המדויק הוא לא יוכל להסתמך על הרוב, משום שכאשר התורה מצווה על מספר מסוים לא יוכל הרוב לשמש כמספר וודאי.

תשובה אחרת על קושית התוס' מופיעה בספר שואל ומשיב לגאון רבי יוסף שאול נתנזון משמו של בעל חידושי הרי"ם מגור. תוס' מנסים ליישב את קושייתם בכלל שדבר שבמניין אינו בטל אבל הם דחו את התרוץ בכך שדין זה הוא רק מדרבנן, טוען החידושי הרי"ם נכון שרבנן חדשו שדבר שדרך בני אדם למנות מקבל חשיבות ואינו בטל, ומדאורייתא גם דבר זה בטל, אבל דבר שהתורה צוותה למנות אותו, דבר כזה מקבל חשיבות מדאורייתא, הרי התורה צוותה למנות את הבהמות ולהגיע למספר 10, דבר שהתורה צוותה למנותו מקבל חשיבות מדאורייתא ואינו בטל.ולכן קפץ אחד מהמנויים לדיר כולם פטורים.

[האדמו"ר מטאלנא שליט"א]