חזות - אמתלא היא [מראה חיצוני, דבר חשוב הוא] / רפי זברגר

בבא קמא דף קא ע"א

הרקע

הגמרא מתלבטת בבעיה: יש שבח סמנין על הצמר, או אין שבח סמנין על הצמר. כלומר, האם השבח שהבגד השביח לאחר שצבעו אותו הוא ''שבח ממשי'' או שמא לא. הגמרא מנסה למצוא באיזה מקרה שאלה זו תבוא לידי ביטוי מעשי.
 

הנושא

לאחר שהגמרא מעלה מספר אפשרויות ודוחה אותן, מנסה רבינא להסביר מהו המקרה שבו יש נפקות הלכתית בבעיה אותה הצגנו ב''רקע'': כגון דצמר דחד [צמר שייך לאדם אחד] וסַמָנִין דחד [צבעים שייכים לאדם אחר], וקאתי קוף וצבעיה לההוא צמר בהנך סַמָנִין [הגיע ''קוף'' וצבע את הצמר ההוא בסַמָנִין הללו]. ואז השאלה באה לידי ביטוי: אם יש שבח סמנין, אזי בעל הסמנין יכול לומר לבעל הצמר "תן לי את הסמנים שעל צמרך", ואם אין שבח סמנין – יכול בעל הצמר לומר לבעל הסמנין: אין לך אצלי כלום, ואיני חייב לך מאומה. 
מנסה הגמרא לפשוט את הבעיה ממשנה במסכת מעשר שני, פרק ג', משנה א': בגד שצבעו בקליפי ערלה [קליפות של פירות הגדלים על עץ בשלוש שנים הראשונות שלו, בהם אסור להשתמש בפירות הנקראים ערלה] – יידלק.
למרות שרק הצֶבע של הבגד עשוי מפירות ערלה האסורים, אנו אוסרים את כל הבגד, ומחייבים לשרוף אותו. מכאן מנסה הגמרא להוכיח כי ''חזותא מילתא היא''. כלומר, המראה החיצוני של הבגד ''נחשב'' ואם רק המרכיבים של המראה, במקרה זה הצבע של הבגד, אסורים בהנאה מדין ערלה, הרי כל הבגד נאסר. 
 

מהו המסר?

אמנם רבא דוחה את ההוכחה הנ''ל, בטענה כי יש דין מיוחד לערלה, האוסר אף הנאה מ"חומרי גלם" העשויים מערלה, אך בכל אופן נראה כי העיקרון שיש חשיבות למראה עומדת וקיימת.
מראה חיצוני חשוב. האדם ניכר במראהו החיצוני שלו, ועל פי מראה זו מתעצבת דמותו בעיני אחרים וגם בעיני עצמו.
אדם הלבוש בגדים ''נאים'' הרי עושה רושם של אדם רציני. וההיפך – אדם הלבוש מרושל, הדמות שלו תהיה של "אדם מסכן''. אנו גם מכירים התייחסות של חכמים לנושא: אשה נאה, דירה נאה וכלים יפים, מרחיבים דעתו של אדם.
יש אנשים המזלזלים בלבושם ובמראה חיצוני שלהם, בטענה שהם לא עוסקים ב''זוטות'', אלא רק ב''דברים החשובים''.
ניתן ללמדם לאור האמור, שאינם אלא טועים. העיסוק במראה החיצוני, אם אינו מוגזם אינו ''לוקח ים זמן'', רצוי מאוד להקפיד על כך, ובד בבד נעסוק בעז''ה גם ב"נושאים החשובים''.
 

תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]