סקר
עם סיום מסכת עירובין






 

בטלה מביאה לידי חטא / רפי זברגר

בבא קמא דף צז ע"א

 

הרקע

במשנה בדף הקודם הייתה מחלוקת לגבי גזלן אשר גזל עבד, ולאחר זמן העבד הזקין, ועקב כך ערכו ירד. חכמים פסקו "משלם כשעת הגזלה'', כלומר, הגזלן חייב להשיב לבעל העבד את דמי ערכו של העבד בעת הגזלה, כיוון שהשינוי במצב העבד בעצם ''הקנה'' את העבד לגזלן, ולכן עליו לשלם את הערך כשעת הגזלה. לעומתם, סובר רבי מאיר ''אומר לו: הרי שלך לפניך'', כלומר, הגזלן מחזיר לבעל העבד את העבד, ובעצם משלם את שווי העבד היום ולא שוויו כשעת הגזלה, כיוון שהוא סובר ש''עבד כקרקע'', וכמו שיש כלל ''קרקע אינה נגזלת'' ולכן הגוזל קרקע מחזיר את הקרקע כמו שהיא, כך גם העבד מוחזר לבעליו, במצב שבו הוא נמצא בעת ההשבה.
 

הנושא

בגמרא בעמוד הקודם, אמרו בשמו של רב [זהו שמו] כי הלכה כרבי מאיר. אמירה זו מלמדת אותנו כי רב סובר עבד כקרקע. לאור זאת, שואלת הגמרא בתחילת הדף שלנו, הייתכן? הרי אמרו משמו של רב במסכת בבא מציעא (דף ס''ד:): התוקף בעבדו של חבירו, ועשה בו מלאכה פטור. כלומר, אם אדם ''חטף'' עבד של חברו, והשתמש בו לעשיית מלאכה עבורו, אין הוא חייב לשלם לבעל העבד על שימוש זה, אלא נפטר מתשלום. מסיקה הגמרא מהלכה זו, כי רב כנראה סובר שעבד לא נחשב כמו קרקעות, שהרי אם אמנם עבד נחשב כקרקע, מדוע נפטור את ''החוטף עבד'', הרי קרקע נחשבת ברשותו של בעל הקרקע, ואז ''החוטף'' עשה מלאכה בעבד ברשותו האדון, והיה מחויב לשלם. העובדה שהוא פטור, מלמדת את הגמרא כי רב סובר ''עבד לא כקרקע'' וזו סתירה למסקנה הקודמת בדברי רב. 
עונה הגמרא ואומרת שהמקרים אינם ברי השוואה. במסכת בבא מציעא מדובר על ''חטיפת עבד'' שלא בשעת מלאכה. כלומר, העבד נחטף בשעות הפנאי שלו, ולכן החוטף פטור. הגמרא מוכיחה את הטענה, מדברי רב הונא שפסק במקרה של: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו – אין צריך להעלות לו שכר. מדובר בחצר שאינה עומדת להשכרה - אדם אשר גר בחצר זו אינו מפסיד שום דבר לבעל החצר, ולכן הוא פטור מתשלום. אם כן, אנו רואים שבמקרה ובעל החפץ/קרקע לא מפסיד שום דבר מותר לאחר להשתמש ופטור מתשלום על פי הכלל: ''זה נהנה וזה אינו חסר פטור".
דוחה הגמרא את ההשוואה בין המקרה של שימוש בעבד ללא רשות בעליו, לשימוש בחצר ללא רשות בעליו.
בחצר ישנן שתי ''סיבות טובות'' להנאה שיש לבעלים של החצר, בשימוש של משהו אחר בחצר:
1. ביתא מיתבא יתיב – טוב לבית/חצר שלא ישאירו אותו ריק ושמם, שהרי אדם המשתמש בבית דואג לשלמותו ולתחזוקתו, עובדה המסייעת לשמירת הבית בצורה טובה יותר
2. וֹשְאִיָה יּכָּת שַעַר (ישעיהו כ''ד, י''ג) – פסוק זה מלמד אותנו כי יש ''שֵד'' בבתים לא מיושבים, אשר יכול לגרום ל"נזקים בלתי צפויים". יישובו של הבית, ''מסלק'' את השד, ובכך גורם הנאה לבעל הבית. 
אם כן, אומרת הגמרא, שתי סיבות אלו מסבירות מדוע אדם אשר גר בחצר או בבית חברו, פטור מלשלם, כיוון שיש הנאה לבעל החצר, לעומת המקרה של שימוש בעבד, ללא רשות בעליו, שם לכאורה – אין הנאה לבעל העבד. 
עונה הגמרא ואומרת: טעות, גם בעבד יש הנאה לבעל העבד. כאשר ''מעסיקים'' אותו בזמנו החופשי [כפי שאמרנו לעיל, מדובר במקרה שלקחו את העבד ''שלא בשעת מלאכה''] – עושים טוב לעבד ולאדונו. אותה הנאה מכונה בלשון הגמרא: דלא ליסתרי עבדי, כלומר, הבעלים של העבד ''שמח'' כאשר מעסיקים את העבד ולא משאירים אותו ''בשעות בטלה''. 
מסביר רש''י: "שלא ילמד דרכי הבטלה"
 

מהו המסר?

אנו מכירים את ה''כלל המשולש'': בטלה מביאה לידי שעמום, ושעמום מביא לידי חטא. כלומר, מאוד מאוד כדאי להימנע ממצבי בטלה ואי עשייה, שכן מצבים אלו עלולים להידרדר לעשיית חטאים ומעשים שלא ייעשו.
משמעות הכללים הללו, ''מחייבת'' את ההורים לדאוג ולשמור על כך, עד כמה שידם משגת, שילדיהם לא ירבו בשעות בטלה. כדאי מאוד לעזור לילדים לחפש עיסוקים שונים: ספורט, קריאה, תחביבים, סיוע לאנשים ואגודות שונות, תחביבים וכל עיסוק שלא יהיה (כמובן, יש לדאוג שלא יהיה ''עיסוק שלילי''). משימה חשובה במיוחד לימינו.


תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר