סקר
הסבב ה-14 - באיזה סבב של דף יומי אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק

 

ניתוח פלסטי

בבא קמא צא ע"א

 

בבואנו לדון בנושא של ניתוח פלסטי, כדי לשנות מראה חיצוני של אדם, עלינו לשאול מדוע בכלל יש פה שאלה הלכתית. ובכן: יש כאן מספר שאלות שעלינו לשאול:
א. האם מותר לאדם להזיק לגופו? הרי הניתוח ודאי גורם לנזק זמני בגוף האדם, והשאלה היא אם מותר לאדם לעשות נזק לגופו שלא לצורך רפואה או הצלה.
ב. האם ראוי לשנות את מה שברא הקב"ה בעולמו?
ג. האם מותר לאדם להסתכן בהרדמה מקומית בשביל ניתוח שלא נועד להציל חיים או להציל איבר מסויים?

נתחיל בדיון בשאלה האם מותר לאדם להזיק לעצמו. במסגרת דיני בושת, הביאה המשנה את הסיפור הבא:
 

1. משנה מסכת בבא קמא פרק ח משנה ו

פרע ראש האשה בשוק נותן ארבע מאות זוז. זה הכלל: הכל לפי כבודו. אמר רבי עקיבא: אפילו עניים שבישראל רואין אותם כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם, שהם בני אברהם יצחק ויעקב. ומעשה באחד שפרע ראש האשה בשוק. באת לפני רבי עקיבא וחייבו ליתן לה ארבע מאות זוז. אמר לו: רבי, תן לי זמן, ונתן לו זמן. שמרה עומדת על פתח חצרה ושבר את הכד בפניה ובו כאיסר שמן. גלתה את ראשה והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה. העמיד עליה עדים ובא לפני רבי עקיבא. אמר לו: רבי, לזו אני נותן ארבע מאות זוז? אמר לו: לא אמרת כלום. החובל בעצמו אף על פי שאינו רשאי -פטור, אחרים שחבלו בו חייבין. והקוצץ נטיעותיו אף על פי שאינו רשאי - פטור, אחרים שקצצו את נטיעותיו חייבים.

מהמשנה הזו מוכח שאסור לאדם לחבול בעצמו, אבל אם הוא עושה זאת אין מי שידרוש ממנו לשלם. ואולם, הגמרא מביאה ברייתא שסוברת שמותר לאדם לחבול בעצמו, ומגיעה למסקנה שזו מחלוקת תנאים:
 

2. תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף צא עמוד א

והתניא, אמר לו ר' עקיבא; צללת במים אדירים והעלית חרס בידך, אדם רשאי לחבל בעצמו! אמר רבא, לא קשיא: כאן בחבלה, כאן בבושת. והא מתניתין בבושת הוא, וקתני: החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי - פטור! הכי קאמר ליה: לא מבעיא בושת, דאדם רשאי לבייש את עצמו, אלא אפי' חבלה, דאין אדם רשאי לחבל בעצמו, אחרים שחבלו בו - חייבין. ואין אדם רשאי לחבל בעצמו? והתניא: יכול נשבע להרע בעצמו ולא הרע יהא פטור? ת"ל: "להרע או להטיב", מה הטבה רשות, אף הרעה רשות, אביא נשבע להרע בעצמו ולא הרע! ...אלא תנאי היא, דאיכא למ"ד: אין אדם רשאי לחבל בעצמו, ואיכא מ"ד: אדם רשאי לחבל בעצמו. מאן תנא דשמעת ליה דאמר אין אדם רשאי לחבל בעצמו? ...האי תנא הוא, דתניא: אמר ר"א הקפר ברבי, מה ת"ל: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש"? וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים ק"ו: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה.

הרמב"ם פסק להלכה שאדם אינו רשאי לחבול בעצמו, כשם שאינו רשאי גם לחבול במישהו אחר, אבל הרמב"ם הוסיף הגבלה מסוימת ואמר שהאיסור הוא רק אם אדם חובל בחברו בדרך של מריבה:
 

3. רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ה הלכה א

אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו, ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול בין איש בין אשה דרך נציון הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר: "לא יוסיף להכותו", אם הזהירה תורה שלא להוסיף בהכאת החוטא, קל וחומר למכה את הצדיק.

מתוך הניסוח של הרמב"ם משמע שאסור להכות אדם אחר ולגרום לו חבלה, אבל האיסור הוא רק 'דרך נציון' או בגרסה אחרת ברמב"ם 'דרך בזיון', ואילו כאן לא מדובר בהכאה שהיא בדרך בזיון או נציון, ולכן לכאורה יהיה מותר.

ואולם, השולחן ערוך לא פסק בדיוק כמו הרמב"ם, אלא כתב כך:
 

4. שולחן ערוך חושן משפט סימן תכ

החובל בעצמו, אע"פ שאינו רשאי, פטור; אחרים שחבלו בו, חייבים.

משמע ממנו שכל חבלה אסורה, שהרי הניסוח הוא 'פטור'. ובכל זאת, יכול להיות שכשהחבלה היא לצורכו של האדם הדבר מותר, שהרי כולנו נוהגים לעשות חורים בתנוך האזניים לעגילים. למה ייגרע חלקו של ניתוח פלסטי לשיפור המראה מחורים בתנוך האזניים לשם קישוט? אלא, שכנראה שההסבר לכך הוא שהאיסור לחבול בעצמך נובע מהאיסור לגרום צער, וכאשר אדם מחליט שהוא רוצה לעשות חורים באוזניים או ניתוח פלסטי אין הוא גורם לעצמו צער כלל אלא רק כאב פיזי, ובכך מסתבר שאין איסור.

כך אכן כותב הרב מנשה קליין, שכל איסור החבלה הוא בדרך של השחתה אבל לא בדרך של רפואה, שאז לא שייך האיסור הזה:
 

5. שו"ת משנה הלכות (הרב מנשה קליין, המאה ה-20, ישראל) חלק ד סימן רמו

אשה שיש לה בפניה מום של יופי אי מותרת לעשות ניתוח פלאסטי
אחדשת"ר יקרת מכתבו קבלתי ובדבר השאלה באשה שיש איזה שינוי בפניה והוא מום לה ביופי כגון חוטמה ארוך וכיוצא בזה וקשה לה להזדווג ומאד נמאס לה ורוצה לתקן זה ע"י ניתוח פלאסטי הנהוג בזמן הזה שהמציאו הרופאים שחותכין מן החוטם ומתקנים אותו וכ"ת מסתפק כיון דקיי"ל דאסור לחבול בעצמו, שנית שהרי אפשר שתבא עי"ז לידי סכנה וגילה לן מעשה רב באשה שעשתה ניתוח על החוטם ומני אז סובלת מחולי החוטם וגרון והרופאים אומרים שאין לה רפואה אלא שנותנין לה תרופות להקל עליה וכן תשאר כל ימי חייה וכיון שאפשר לבא לידי סכנה ודאי שהיה לן לאסור עכ"ל.
...ופשוט דכל שהוא מום באדם מותר לרפאות עצמו ממומו שלא יהא בעל מום דמאי שנא מום זה משבירת הרגל דמותר לו לתקן את רגלו או ידו ממום שבו הכא נמי והכין נראה מסברא דכל שהתורה העידה עליו שזה מום בכהנים או באשה אם יכול לרפאות את מומו הרי זה מרפא וודאי דאדם שמרפא את מומו ליכא בזה משום חובל בעצמו דחובל בעצמו ליכא אלא כשחובל בעצמו שלא לשם רפואה אבל אם עושה כן לשם רפואה אין זה חובל אלא מרפא והתורה אמרה ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות וכל שהוא מותר לרפאות הרופא מותר לעשות וכן להיפוך וזה ברור בס"ד. נמצא עלה לן דכל שעושה לתקן מומה אין בה משום חובל.


ואולם, עדיין יש לדון מצד בעיה נוספת, והיא השאלה האם מותר בכלל לנסות לתקן מום שנברא באדם מלכתחילה, ואם כן – האם ניתן לעשות זאת גם במה שאינו מום. ה'ציץ אליעזר' הביא את דברי הרב פענעט אשר סובר שאסור לרופא לרפא אפילו מום אם הוא מום מולד, מכיון שכך נברא האדם:
 

6. ציץ אליעזר (הרב אליעזר יהודה ולדנברג, המאה ה-20, ישראל) חלק יא סימן מא

והנה הלום ראיתי בספר שו"ת שערי צדק פענעט חיו"ד סי' קמ"ג דאחרי שמזכיר מהנודע דברי הרמב"ם בפי' המשנה בפ' מקום שנהגו על מי שאינו רוצה לשאול ברופאים כלל באיזה חולי וכאב ר"ל ואמר שזה דומה למי שרעב ואינו רוצה לאכול בבטחון שלא ימות ברעב, וכן דעת האבן עזרא דמה שנתנה רשות לרופא לרפאות היינו דוקא במכות האברים החיצונים אבל בפנים אברי הגוף אינם יודעים עד מה רק כסומא בארובה, מוסיף וכותב וז"ל: ולענ"ד כל מה שנתנה תורה רשות לרפאות אפי' לשיטת הרמב"ם ז"ל הנ"ל היינו כל חולי וכל מכה אשר נתהוה אח"כ שלא נודע כך רק בטבעו בזה ילך אצל רופא לרפאותו, אבל בכל דבר שנברא כך בטבעו מלידה ואין בו שום חולי וכאב כלל ורוצה לילך לרופא שיתקנו ביותר ע"י רפואות כגון אשה זו (שבנידונו שם) שלא נחלתה כלל ונאמר להרופא שירפאנה שתלד אף אם אין זה מחמת חולי וכאב מה שאינה מתעברת לא ידעתי מנין הרגלים להתיר כזאת מדין תורה עכ"ל.
ודבר גדול השמיענו הגאון בעל שערי צדק ז"ל בתורת רשות הריפוי, ונהי דבנוגע לריפוי עקרות - שעל זה המדובר בתשובתו שם - נלפענ"ד דדבריו דחוים כי יש בדבר זה משום תועלת לקיום העולם דלא לתוהו בראה וגם משום חיזור בעליהם בעשיית מאמצים לקיום מצות פרו ורבו עם נשותיהם שנקשרה נפשם עמם וקשה להם להפרד משום כך מאתם, ומנהגם של ישראל בכל הדורות יוכיח שנהגו בשופי לדרוש ברופאים אודות עקרות גם בלי גורמי מחלה וכאב, ובתוכם גם גדולי - דורות.
...אולם אם בנידון של השערי צדק פשוט להתיר כפי מנהגן של ישראל בזה, אבל יש לדעתי השלכות לחידושו זה בנוגע לניתוחים פלסטיים שמבצעים כעת הרופאים אצל הרבה בני אדם לשם יפוי אבריהם וכדו' באין שום מחלה או כאב, ויש מקום גדול לטענה זאת שלא על כגון דא הוא שנתנה תורה רשות לרופא לרפאות אם אפילו נקרא זה בשם לרפאות, ואין רשות לבני אדם לתת לרופאים לחבול בעצמם לשם מטרה זאת, וגם אין רשות לרופא לבצע זאת, ויש לדעת ולהאמין כי אין צייר כאלקינו והוא ית"ש צר והטביע לכאו"א מיצוריו בצלמו ובדמותו ההולמת לו ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע.
...ועל אחת כמה דנעלה מכל ספק שאסור לו לאדם בהחלט להכניס את עצמו עבור כך לשום סכנה כל שהיא הכרוך בדרך כלל בכל ניתוח שהוא, ובכאן כפול הוא ע"פ רוב הניתוח, האחד בחלק הגוף שמשם מוציאים חתיכת העור והשני במקום שרוצים להרכיבו, ואך מגוחך הוא לבוא ולהציע להתיר ניתוח כזה לנשים בגבוב קולות עפ"י מדרשים שונים המהללים היופי לנשים, ואין כדאי אפי' להשיב ע"ז דאין לבכזאת מקום בהל' כלל, דסוג דמיונות כאלה הוא אפילו הרבה למטה מן הך דאמרו דאין למדין מן המדרשות, ורק באופן מליצי יש להשיב ע"ז בדברי שלמה המלך עליו השלום שהטיף ברוח ד' אשר בקרבו ואמר: שקר החן והבל היופי אשה יראת ד' היא תתהלל, וכל אשר יראת ד' נגע בלבה לא תלך שולל אחרי להיטת עשיית נתוחים פלסטיים כאלה לשם יפוי ונוי בלבד ושע"פ רוב המה רק לפי מראה עינים והלך נפש של בני האדם שאין אחד דומה למשנהו ושע"ז כבר הביא בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ק חיו"ד סי' ס"ח מה דמתלי אמרין החשק אין לו עינים, ואפילו התייפות מן השמים ע"י תפלה מצינו בחז"ל תענית ד' כ"ג ע"ב שלא עלה הדבר יפה עד שחזרה לקדמותה, ואם אין להטריח את הקונה לשנות את הטבע (יעו"ש במהרש"א ד"ה עמי היתה) על אחת כמה שאין לו לאדם להתחכם בעצמו לשנות הטבע בפעולות כאלה, והר"ז כאומר לאומן שעשאו כמה מכוער כלי זה שעשית (עיין תענית ד' כ' ע"ב).
ע"כ נראה להלכה כנ"ל דאסור לו לאדם לעשות לו ניתוח פלסטי, וכן לרופא לבצע ניתוח כזה, לשם יופי וכדומה וכנז"ל, ואין להאריך בכאן יותר מזה.


המקור שאליו מכוון הרב ולדנברג הוא הסיפור שהגמרא מספרת שר' מני לא היה מרוצה מיופיה של אשתו וביקש שהיא תהיה יפה יותר. ר' יצחק בן אלישיב, שהיה בעל מופתים, אכן התפלל ושינה את יופיה של האשה. אך מכיון שכך, היא התגנדרה מדי, ובעלה ביקש להחזירה לקדמותה. זו גרסה מוקדמת של הסיפור 'הביצה שהתחפשה'... מסתבר שהטוב ביותר לאדם הוא כפי שהוא נולד, ואם מנסים לשנות אותו, בסוף מגלים את הטוב במה שהיה לפני כן:
 

7. תלמוד בבלי מסכת תענית דף כג עמוד ב

רבי מני הוה שכיח קמיה דרבי יצחק בן אלישיב. אמר ליה: עתירי דבי חמי קא מצערו לי. - אמר: ליענו, ואיענו. - אמר: קא דחקו לי. - אמר: ליעתרו, ואיעתרו. - אמר: לא מיקבלי עלי אינשי ביתי. - אמר ליה: מה שמה? - חנה. - תתייפי חנה, ונתייפת. - אמר ליה: קא מגנדרא עלי. - אמר ליה: אי הכי - תחזור חנה לשחרוריתה. וחזרה חנה לשחרוריתה.

הרב ולדנברג, אם כן, נחרץ בדעתו לא להתיר לעשות ניתוח פלסטי מכמה סיבות: ראשית, הוא אומר שאין לשנות את הטבע שהקב"ה ברא, ולכל אדם יש יופי פנימי המתאים לו. ושנית, זה מכניס אדם לסכנה, ואין היתר להיכנס לסכנה אם לא בשביל רפואה.

אך מה יהיה הדין אם נבודד את חלק מהנימוקים שהובאו? מה, למשל, יהיה הדין אם לא מדובר רק ביופי, אלא במום בולט? נביא, לדוגמא, את תשובתו של הגרש"ז אויערבך שהתייחס לשאלה זו, וגם לתשובתו של ה'ציץ אליעזר':
 

8. מנחת שלמה (הרב שלמה זלמן אויערבך, המאה ה-20, ישראל) תנינא סימן פו אות ג

נתוח פלאסטי
הנני משיב לו בקיצור את אשר נלענ"ד, דכה"ג דלא קעביד משום יפוי אלא משום צער וכגון שחוטמו משונה מאד משל כל אדם והוא מתבייש בו אפשר להקל וכמ"ש ר"ת בתוס' יבמות מ"ח ע"א ד"ה לא, והגמ' בנזיר נ"ט ע"ב עיי"ש, ומטעם זה גם נוהגים להקל לצבוע או ללקט לבנות מתוך שחורות למי שהוא צעיר ובכה"ג שלפי הגיל שלו הוא כעין מום וכוונתו רק להסיר ממנו את המום ולהיות ככל אדם ואין זה דומה לתיקוני נשים, וה"נ גם כאן אפשר דיש להקל, אבל בכה"ג שכוונתו ממש ליפוי נראה דאסור. אולם האיסור של חובל בגופו נראה דלא שייך הכא כיון דתיקון הוא אצלו.

לעומת הרב ולדנברג, ידידו ורעו – הגר"ע יוסף שליט"א, שכיהן כדיין לצדו שנים רבות, חלק עליו בהגדרת הסכנה שיש בניתוח פלסטי, והוא טוען שזה לא נחשב לסכנה:
 

9. שו"ת יביע אומר (הרב עובדיה יוסף, המאה ה-20, ישראל) חלק ח - חו"מ סימן יב

ותבט עיני בשו"ת כפי אהרן אפשטיין (סי' יח) שכתב, שאדם שיש לו איזה מום של יופי, והוא נמאס בעיני הבריות, ואפשר להסיר מעליו את המום ע"י ניתוח, אך יש חשש שיסתכן בניתוח, אפילו אם הוא חשש רחוק, אסור למסור עצמו לניתוח, וגם אסור לרופא ישראל לנתח אותו, אפי' אם החולה בעל המום דורש בכל אופן לעשות לו הניתוח, ואינו חושש על האיסור שהוא מסכן את עצמו בזה. ע"ש. ואמנם דבריו צודקים כשיש חשש סכנה בדבר, ובפרט בימים ההם שכמעט בכל ניתוח היה חשש סכנה. וכמ"ש בשו"ת אבני נזר (חיו"ד סי' שכא אות ג), שכל ניתוח הוא בחזקת סכנה, ואפי' כשהרופאים מבטיחים שאין סכנה בדבר, מ"מ הנסיון הוכיח שאין לסמוך עליהם בזה. ע"ש. (וע"ע בשו"ת משנה הלכות ח"ד סי' רמח). משא"כ בזמנינו עם התפתחות המדע הרפואי, אין בניתוח כזה חשש סכנה כשהוא נעשה ע"י רופא מומחה ובעל נסיון. ואע"פ שבעצם הרדמה כללית יש בה חשש סכנה, זהו דוקא בהרדמה עמוקה וארוכה של ניתוח שנמשך כמה שעות ארוכות, אבל הרדמה של ניתוח קל כזה שנגמר תוך שעה קלה לית לן בה. וע' להרמב"ן בתורת האדם (ענין הסכנה דף יג ע"ב) שכתב בענין הקזת דם, שאע"פ שכמה דברים של סכנה תלויים בהקזת דם, מ"מ כיון שנתנה תורה רשות לרופא לרפאות, כדכתיב ורפא ירפא, ומצוה נמי איכא בהכי, אין לרופא לחוש שמא יטעה

גם הרב משה פיינשטיין מסיק שמותר לאשה לעשות ניתוח פלסטי, כיון שהחבלה אינה נעשית בדרך של נציון ובזיון אלא בדרך של רפואה, והוא מוכיח זאת בין השאר מהגמרא בסוגייתנו:
 

10. אגרות משה (הרב משה פיינשטיין, המאה ה-20, ארה"ב) חו"מ ח"ב סי' סב

נשאלתי בנערה שרוצה ליפות עצמה כדי שיקפצו עליה לקדשה ע"י מה שהמציאו עתה הרופאים ע"י נתוח שהוא חבלה בגופה אם מותרת מצד האיסור לחבול בעצמו...
ויש להביא ראיה לשיטת הרמב"ם מהא דאמר בב"ק דף צא רב חסדא כד הוה מסגי ביני היזמי והגא מדלי להו למאניה (=כשהיה רב חסדא הולך בין הקוצים, היה מרים את מעילו) אמר זה מעלה ארוכה וזה אינו מעלה ארוכה. ואם כל חובל חייב איך היה מותר לו לילך ביני היזמי והגא בלא בגדים שיחבול בעצמו הא יעבור אאיסור חובל בעצמו!? ואף שאינו מתכוין הא היה פסיק רישיה, דדוחק לומר דהיה באופן שלא היה פסיק רישא. ולכן צריך לומר דהאיסור חובל הוא רק דרך נציון וכיון שהיה הליכתו לצורך הרי אין זה דרך נציון וליכא האיסור. ונצטרך לומר דלצורך שאסור הוא דברים שעושה אותם לכוונת צער...
דכיון שהוא לנוי שלכן הוא לטובתו שרוצה בזה ליכא איסור דחובל והוי מזה ראיה ממש לעובדא דידן שכ"ש בנערה שהיפוי יותר צורך וטובה לה מלאיש דהא איתא בכתובות דף נ"ט ע"ב תני ר"ח אין אשה אלא ליופי שודאי יש להחשיב שהוא לטובתה ומותרת לחבול בשביל להתיפות.


קדם לכל אלו הרב יעקב ברייש, שכתב על כך תשובה בשנת תשכ"ד, והוא דן בנושא מצד חבלה וגם מצד הכניסה למקום הסכנה, וכותב כך:
 

11. חלקת יעקב (הרב יעקב ברייש, המאה ה-20, שוויץ) חושן משפט סימן לא

בדבר שאלתו – וזה לשונה: אם מותר לבתולה לעשות לעצמה נתוח על החוטם (פלסטיק אפערעשען) ליישר ולהקטינה, ועושין זאת ליופי בכדי שיהיה לה קל למצוא שידוך הגון.
לפי מיעוט ידיעתי, לא מצאתי בספרי התשובות מי שידבר בזה, ונחזי אנן. והנה כת"ה חוכך בזה שני חששות.
א. משום דאסור לחבול בעצמו.
ב. דכל נתוח בחזקת סכנה, ואסור להכניס את עצמו למקום סכנה.
...תבנא לדידן, לחתוך אבר להתרפא מצערו יש לנו הלכה פסוקה בטושו"ע סי' רמ"א דמותר ואין בזה משום חובל לעצמו, דומה לזה מצינו גם לענין ביהכ"נ דאסור לסתרה, ועל מנת לבנות מותר כמבואר ברמ"א או"ח סוסי' קנ"ב, וכן לענין איסור שבת סותר ע"מ לבנות לא הוי מקלקל בשבת ל"א ב', וגופו של אדם נמי נקרא בנין, ע"ש ויבן את הצלע, עי' עירובין י"ח א' מלמד שבנאה הקדוש ברוך הוא לחוה כבנין, ובשבת צ"ה א' גודלת ופוקסת אסור משום בונה, וא"כ בגופו של אדם נמי, כשסותר ע"מ לבנות מקרי בונה. אבל באמת אין אנו צריכין לכ"ז כיון שיש לנו הלכה פסוקה דמותר, ונפשט בזה ספקו הא'.
ונבא לחשש הב' - כיון דבכל נתוח יש חשש סכנה ואסור להכניס עצמו לסכנה, ומביא לזה דברי אבני נזר יו"ד סימן שכ"א, ועיינתי שם וז"ל אך אם הי' זה נתוח (אפעראציע) לא הייתי מסכים כלל לעשות הנתוח, שכל נתוח בחזקת סכנה, ואף שהרופאין מבטיחין, הנסיון יגיד שאין לסמוך עליהם בזה (והשאלה שם, ליישב רגל עקום בילד).
...ועוד פוק חזי מאי עמא דבר, והכי סוגיין דעלמא, שאנשים, רח"ל, עושין בעצמן נתוח על אברים פנימיים בדקין וריאה, אף שלפי דיננו פשיטא דנקב טריפה, וסומכין על הא דתוס' ריש א"ט אדם אית לי' מזלא, ואנו רואין ב"ה דרוב גדול מתרפאין מזה, וכמה חולאים שאין בהם שום סכנה, רק אפשר סכנת אבר ואף פחות מזה, והולכים להרופאים לנתוח. ועוד, הרי מבואר בשבת ל"ב דיולדת בחזקת סכנה, נפל תורא חדד לסכינא, ועוד מאמרים כיו"ב, עי' רש"י שם ד"ה אבב בזיוני, כך בשעת הסכנה הורע מזלה וכו', ועי' טו"ז או"ח סימן ש"ל ס"ק ה' בשם הרשב"א דיולדת אנו מחשבין למסוכנת מפני שאברי' מתפרקין ומרוסקת וכו', הכי יעלה על הדעת לומר דאשה אינה רשאי לינשא ולהוליד בנים מפני שמכניסה עצמה לסכנה להיות יולדת, אלא מאי כך היא פתקה של חוה שנאמר לה בעצב תלדי בנים, וכך הוא מנהגו של עולם, וכיון דדשו בו רבים שומר פתאים ה',
...הגע בעצמך, הכי יעלה על הדעת לאסור על פי דין תורה לנסוע באויטא או באוירון, אף שעינינו רואות ויודעים מכמה אסונות ומקרים רעים דמתרחשו כמה פעמים עם נוסעים הללו, ויתסרו מטעם אל יעמוד אדם במקום סכנה, רק כיון דכבר דשו בו רבים מותר, כמובן יש אנשים שמתייראים לנפשם, ומייעצים גם לאחרים שלא לנסוע מטעם סכנה, ותלוי בטבעו של האיש אם הוא פחדן, אבל כיון דכבר דש בו, דש בו


ואמנם, נושא נוסף שיש לדון בו, הוא האם יהיה מותר גם לאיש לעשות ניתוח פלסטי שמטרתו להתיפות, או שבזה יש חשש של 'כלי גבר על אשה'. תשובתו של הרב זביחי עולה בקנה אחד גם עם תשובתו של הרב עובדיה יוסף, ונראה שהם חולקים על ה'ציץ אליעזר':
 

12. עטרת פז (הרב פינחס זביחי שליט"א) חלק ראשון כרך ג - חו"מ סימן ז

...אמנם עדיין יש להתבונן אם לאיש יהיה מותר לעשות ניתוח זה, דהנה אמרינן בגמ' שבת (נ ע"ב) תניא מגרר אדם גלדי צואה וגלדי מכה שעל בשרו בשביל צערו, אם בשביל ליפות אסור. ופרש"י: משום ליפות עצמו אסור, משום "לא ילבש גבר שמלת אשה". ע"ש. וא"כ לכאורה אפשר דגם הכא יהיה אסור לאיש לערוך ניתוח כזה בפניו ובגופו, דהיות והוא עושה זאת לצורך יפוי עצמו הרי זה בכלל הלאו דלא ילבש, דהוי כי הא דאסור להוריד גלדי מכה מעל בשרו היכא דעושה זאת לצורך יופי.
...הא חזינן דכל היכא שמכוין ליפות עצמו, אע"ג דאין מעשה זה מיוחד במהותו לנשים, אסור לעשותו משום הלאו דלא ילבש. ולכן בנידון דידן אפילו נימא דאין ניתוח זה מיוחד לנשים דוקא, אולם מכיון שתכליתו ועיקרו הוא ליפות את עצמו, אסור משום הלאו דלא ילבש. אמנם נראה דהיכא שרוצה לעשות ניתוח זה לא לצורך יופי, כדי להוסיף יופי על יופיו, אלא שיש לו איזה כיעור בפניו ונגרם לו עי"ז צער גדול ועלבון צורב, ומטרתו בניתוח זה הוא להסיר את חרפתו מעליו, יש מקום להקל בזה. דהנה התוס' בשבת שם (נ ע"ב) ד"ה בשביל צערו, כתבו, ואם אין לו צער אחר אלא שמתבייש לילך בין בני אדם שרי, דאין לך צער גדול מזה. ע"כ. הרי מתבאר מהתוס' שכשם דאמרינן בגמ' התם דהיכא דמסיר את גלדי המכה מעליו משום צערו דשרי, הכי נמי אף אם אין לו מזה צער של כאב, אבל יש לו צער של ביוש דשרי להורידם וליכא בזה משום לא ילבש.
...מסקנא דמילתא: הרוצה לבצע ניתוח פלסטי בגופו, כדי לשנות את תואר פניו וכדו', לכתחילה ראוי להמנע מזה. אולם אשה הנצרכת לזה משום יופי לתקן את תואר פניה וכדו', ובפרט לנערה העומדת על פירקה, יש להתיר זאת, ובפרט במקום שעושה זאת משום כיעור. אמנם באיש הרוצה לעשות ניתוח זה, אין להקל אלא אם כן רוצה להסיר דבר מכוער מחזותו הגורם לו צער ובושה גדולה, אבל היכא דעושה זאת ליופי יש לאסור מכל וכל.



תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר