סקר
עם סיום מסכת עירובין






 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

מנא הא מילתא דאמרי אינשי: בהדי הוצא לקי כרבא – כרוב

 

"אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי: בהדי הוצא לקי כרבא? א"ל, דכתיב: למה תריבו אלי כלכם פשעתם בי נאם ה'. אמר ליה: את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא: עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורותי" (בבא קמא, צב ע"א).

פירוש: אָמַר לֵיהּ [לו] רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי: מְנָא הָא מִילְּתָא דְּאָמְרִי אֱינָשֵׁי [מנין דבר זה שאומרים אנשים] בפתגם עממי: בַּהֲדֵי הוּצָא לָקֵי כְּרָבָא [יחד עם הקוץ לוקה גם הכרוב], שפעמים עוקרים את הכרוב עם הקוץ? אָמַר לֵיהּ [לו], דִּכְתִיב [שנאמר]: "לָמָּה תָרִיבוּ אֵלָי כֻּלְּכֶם פְּשַׁעְתֶּם בִּי נְאֻם ה'" (ירמיה ב, כט), משמע מלשון "כולכם" שנאמרה התוכחה לכולם, אפילו לאלה שלא היו פושעים. אָמַר לֵיהּ [לו] רבא: אַתְּ אָמְרַתְּ מֵהָתָם, וַאֲנָא אָמִינָא מֵהָכָא [אתה אומר משם, מן הנביאים, ואני אומר ראיה מכאן, מן התורה] שאמר ה' למשה לאחר שליקטו אנשים מבני ישראל מן בשבת: "עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמר מִצְוֹתַי וְתוֹרתָי" (שמות טז, כח), ומשמע שאף משה בכלל זה, אף שהוא לא חטא (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 

שם עברי: כרוב עלים   שם באנגלית:  Kale    שם מדעי:  Brassica oleracea var. Acephala

שם נרדף במקורות: קולסי כרוב   


נושא מרכזי: מה תפקיד הכרוב בפתגם?

 
מפרש כאן רש"י: "בהדי הוצא לקי כרבא - קוץ הגדל אצל הכרוב כשבא לעקרו פעמים שנעקר הכרוב עמו ונמצא לוקה בשבילו כלומר שכיני רשע לוקין עמו". כדרכנו נשאל גם עתה האם רק במקרה נבחר הכרוב כירק המסמל את הצדיק שנגזר עליו לשלם את מחיר עקירת הקוצים (הרשעים) מסביבו?

לענ"ד השימוש בכרוב כמשל קשורה לכך שמדובר בירק בעל חשיבות מיוחדת בגלל גודלו (כפי שנראה בהמשך). אולי יש בפתגם רמז לכך שהסכנה להענש יחד עם הרשעים איננה רק נחלת פשוטי עם אלא גם של מורמים מעם כמשה רבינו. הפתגם העממי רומז לכך שלא רק ירקות קטנים יחסית כדוגמת הבצל, השום ואחרים עלולים להעקר אגב עקירת הקוצים אלא אפילו ירק גדול כדוגמת הכרוב. אמנם גם לדלעת היוונית חשיבות מיוחדת, אלא שבניגוד לכרוב שיש לו גזע ("קלח") גבוה אחד היא משתרעת או מודלית ותופסת שטח גדול ובכך מונעת מקוצים להתפתח סמוך לבסיסה. הצל המוטל על ידי עלי הדלעת מונע מקוצים לגדול מסביב לבסיסה. סביבת "קלח" הכרוב חשופה ולכן יכולים לגדול שם קוצים ועקירתם עלולה לגרום גם לעקירתו. יתר על כן, בעת ניכוש עשבים שוטים סביב הדלעת אין סכנה לפגוע בגזע הדלעת משום שהיא מוגנת על ידי השלוחות הארוכות שמסביבה ואילו עידור סביב הכרוב נעשה בצמוד לגזעו.

גודלו של הכרוב הביא לבחירתו כמדד לכמות המינימלית לחיוב הוצאה בשבת לשיטת רבי עקיבא: "אדמה כחותם המרצופים דברי רבי עקיבא וחכמים אומרים כחותם האיגרות. זבל וחול הדק כדי לזבל קלח של כרוב דברי ר"ע, וחכמים אומרים כדי לזבל כרישא וכו'" (שבת, פ"ח מ"ה). מפרש רש"י (שבת, פ ע"ב): "כרישא - קפלוט, ושיעוריה זוטר משל כרוב". שיטת רבי עקיבא הסובר שכמות הזבל שחייבים על הוצאתה היא כדי לזבל קלח של כרוב קשורה, אולי, למעמדו המיוחד של הכרוב. כפי שנראה הרי שהכרוב הוא צמח גדול במיוחד ולכן גם חשוב. מכאן נלמד שלרבי עקיבא יש להוציא כמות גדולה יותר של זבל, על מנת להתחייב, בהשוואה לחכמים המחייבים גם בכמות המספיקה לזבל צמח קטן יותר ככרישה (על הכרשה ראו במאמר "שדר ליה כרתי").

הכרוב המוכר לנו הוא ירק ממשפחת המצליבים שעבר סלקציה לכיוונים שונים שתוצאתה היא זנים חקלאים מגוונים השונים מאד זה מזה אפילו בחלק הנאכל בהם. בכרוב העלים, כרוב ה"ראש" וכרוב הניצנים נאכלים העלים ואילו בכרובית ובברוקולי נאכלת התפרחת. בכרוב הקלח (קולורבי) נאכל הגבעול לפני התקשותו (תמונות 2-5). השאלה המתבקשת היא מהו הזן שאליו מתייחסות המשנה והגמרא?

מתאורי הכרוב בספרות חז"ל משתמע שהכרוב היה כרוב העלים בעל הגבעול המפותח ("קלח") שבראשו צמחה שושנת עלים (תמונה 1). מין זה נקרא ברומית "קאוליס" ובלשון המשנה קולסי כרוב. כרוב זה היה גדול בהשוואה למיני ירק אחרים ומכאן נבעה חשיבותו שבאה לידי ביטוי במשנה: "... אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ... ואלו הם אגוזי פרך רמוני בדן וחביות סתומות וחולפות תרדין וקולסי כרוב ודלעת יונית וכו' (ערלה, פ"ג מ"ז). לכל המנויים ברשימה יש חשיבות מיוחדת בגלל גודלם או ערכם. על אגוזי פרך ורימוני בדן תוכל לקרוא כאן. בכרוב העלים נאכלים הן העלים והן הגבעול שנקרא, לדעת יהודה פליקס, בלשון המשנה "אספרגוס". לאספרגוס היה שם עצמאי שלא כלל את כל הכרוב ואילו השם כרוב כלל גם את האספרגוס כלומר את גבעולו. ניתן להסיק זאת מתוך דברי המשנה: "(הנודר) מן הכרוב אסור באספרגוס מן האספרגוס מותר בכרוב וכו'" (נדרים פ"ו מ"י). לדעת חלק מהמפרשים האספרגוס איננו גבעול הכרוב אלא מין קרוב לכרוב ולכן פירוש המשנה הוא שהנודר מהאספרגוס מותר בכרוב למרות הדמיון ביניהם. לענ"ד יש הגיון רב בפירושו של פליקס הנובע מתוך השוואה בין תוכן משנה זו לקודמת לה ומצביעה על הבדל עקרוני ביניהן. במשנה ט' מובאים זוגות של מינים קרובים שהנודר מאחד מהם מותר בשני לעומת זאת במשנה י' (הנפתחת בזוג כרוב ואספרגוס) הרשימה כוללת אך ורק זוגות של צמחים וחלקיהם.

קלח הכרוב הוא גבעול כרוב העלים כפי שניתן להסיק מתוך כמה מההקשרים בהם הוא מוזכר. נאמר בגמרא בפסחים (לט ע"ב): "... אמר רבי יוסי ברבי חנינא: קלח של כרוב שהוקשה - מרחיבין לו בית רובע. אלמא: כיון דסופו להקשות - יהבינן ליה רווחא טפי". החלק המתקשה הוא גבעול הכרוב המתרחב והופך לעצי במשך הזמן (ראה בתמונה) ולכן יש להרחיק ממנו בית רובע. רש"י: "להקשות - קלח שלה נעשה עב". לא יתכן לומר שהכוונה במונח קלח היא לכל הצמח משום שלאחר התקשותו אין משאירים אותו בקרקע ואין מקום לקבוע עבורו דיני הרחקה. על הקלח אנו לומדים גם מדברי רבי שמעון בר תחליפא (כתובות, קיא ע"ב): "קלח של כרוב הניח לנו אבא, והיינו עולים ויורדים בו בסולם". רש"י בביצה (ג ע"ב) מפרש: "קולחי - קלחי כרובין גדולים עם עלין שלהן, וכרוב של ארץ ישראל היה גדול כאילן, כדאמרינן בכתובות". אנו מוצאים בפירושו אבחנה בין הקלחים ובין העלים. כך מפרש גם המאירי (שם): "וקילחי כרוב והוא שיש במיני הכרוב שאין להם קלחים (למשל כרוב "ראש") ומין זה גדל קלח גדול עם העלה והוא החשוב שבמינו וכו'". הגדרת המונח קלח עשויה לסייע בהבנת אופן קיום מצוות המרור המופיע בגמרא בפסחים (שם): "יוצאין בהן בין לחין בין יבשין כו': אמר רב חסדא לא שנו אלא בקלח, אבל בעלין לחין אין, יבשין לא". כנראה שגם כאן הכוונה לגבעול נוקשה ועבה שממנו יוצאים העלים.

בנוסף לזיהוי הכרוב עם כרוב העלים קיימים שני זיהויים עיקריים נוספים המוצגים במחקרו של חצ"י אלבוים (המקור להלן). ההצעות הן כרוב ראש (Brassica oleracea Var. Capitata) וכרוב הקלח (קולורבי = Brassica caulorapa) אך נראה לי שהתיאורים השונים של הכרוב שהובאו לעיל שוללים את הצעות אלו. כאמור, רק לכרוב העלים יש קלח ראוי לשמו שניתן לדוש בעזרתו או שלאחר שהתקשה יש להרחיק ממנו את הזרעים. בנוסף לכך המשנה מתייחסת לכרוב כצמח גדול במיוחד ותכונה זאת קיימת רק בכרוב העלים העשוי להגיע לגובה של כמטר ואף יותר. 




תמונה 1. כרוב עלים - ניתן לראות בבירור את ה"קלח" המעובה בבסיס הצמח.
 

       
 תמונה 2. כרוב הקלח - קולורבי   תמונה  3. ברוקולי - החלק הנאכל הוא התפרחת

  

     

תמונה 4. כרובית - החלק הנאכל הוא התפרחת 

 

 תמונה 5. כרוב "ראש"   Brassica oleracea Var. Capitata 

 
הרחבה 

מאפיינים ביולוגיים

הכרוב של הקדמונים היה גידול רב שנתי שגידלו אותו הן כגידול בעל והן כגידול שלחין. במשנה בתרומות (פ"י מי"א): "... רבי שמעון אומר כרוב של שקיא עם כרוב של בעל אסור מפני שהוא בולע". מפרש הריבמ"ץ: "רבי שמעון אומר כרוב של שיקי. פירוש של חולין של שדה שלחין, כלומר שדה שנשקית ביד. עם כרוב של בעל דתרומה אסור מפני שהוא בולע וכו'". ההבדל בשיטת הגידול משפיע על אופי הכרוב כפי שפירש למשל הרא"ש: "כרוב של שקי - הגדל בארץ יבשה שצריך להשקותה אם בשלו עם כרוב של תרומה הגדל בארץ לחה שאין צריך להשקותה אסור דשל שקי מחמת יבשותו הוא בולע".

על מחזור החיים של הכרוב (חד שנתי או רב שנתי) ניתן, לפי חלק מהפירושים, ללמוד מהמשנה בשביעית (פ"ט מ"א): "רבי שמעון אומר כל הספיחים מותרין חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהם בירקות שדה. וחכ"א כל הספיחין אסורין". מפרש רש"י (פסחים, נא ע"ב):

"שאין כיוצא בהן בירק השדה - משרשין הן גדילין, והרי הן כאילן שמוסיף ענפים על ענפים, ולאו בכלל שאר ספיחים נינהו, וכל שאר ספיחים - מזרע הנחבט ונופל לארץ הוא, אבל ספיחי כרוב אינו כן, אלא עליו גדילין בענפים, ולא אסרה תורה אלא ספיחים מעין זריעה, כדכתיב הן לא נזרע וגו', כך שמעתי וכו'" (ראו עוד במאמר "אבל בדבר שאין זרעו כלה").

באופן דומה פירש גם הרא"ש (שביעית, שם):

"חוץ מספיחי כרוב - ומפרש טעמא בירושלמי לפי שכל ירק אתה יכול לעמוד עליו ולהכיר בין חדש לישן חוץ מספיחי כרוב שהן גדלין ומתעבין מהר שלא ילך ויביא מן האיסור ויאמר מן האמהות הבאתי, ורבנן אסרי דגזרי אף בשאר ספיחים כן א"נ אטו ספיחי כרוב".

יש בהלכה זו תמיכה בזיהוי הכרוב ככרוב עלים משום שאת כרוב הראש אוספים עם סיום עונת הגידול הראשונה. כרוב הראש הוא אמנם צמח דו-שנתי אך משאירים אותו לעונת גידול שניה רק כאשר מעוניינים לאפשר לצמח לפרוח לצורך הפקת זרעים. על פי הרמב"ם (שביעית, שם) ייחודו של הכרוב איננו בעובדה שהוא רב שנתי אלא שאין הוא גדל כצמח בר:

"וספיחים, שם הצמח הצומח אחרי הקצירה וכבר פירשנוהו כמה פעמים. וכבר נתבאר לנו שכל הירקות הצומחים בלי שיזרעו אותן אלא הם הפקר לא נאסרה אכילתם בשביעית, לפי שטעם איסור כל מה שדרך בני אדם לזרעו בכל שנה הוא משום עוברי עבירה שזורעין בשביעית. ולפיכך אסרו כל הספיחים. ואין הלכה כר' יהודה. ולא כר' שמעון".

רע"ב פירש על פי שיטת הרמב"ם:

"חוץ מספיחי כרוב - שחזקתן מן השמור, לפי שאין כיוצא בהם בירקות שדה שאין גדלים כמותן במדבר. ואין הלכה כר"ש".

 עלי כרוב ראויים לאכילה גם לאחר שהלבינו כאמור במשנה בעוקצין (פ"ב מ"ז): "עלי ירקות ירוקים מצטרפין ולבנים אינן מצטרפין ר' אליעזר בר צדוק אומר הלבנים מצטרפין בכרוב מפני שהן אוכל ובחזרים מפני שהן משמרין את האוכל". מפרש הר"ש: "ירוקים חזו לאכילה אבל כשמלבינים מתקלקלין ותו לא חזו בר משל כרוב לרבי אלעזר בר רבי צדוק דאכתי חזו ושל חזרת אף על גב דלא חזו מצטרפין משום שומר". 


  

מקורות עיקריים:

ח. צ. אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 81-82).
ז. עמר, "הצומח והחי במשנת הרמב"ם – לקסיקון לזיהוי הצמחים ובעלי החיים שבפירוש המשנה לרמב"ם", בהוצאת מכון התורה והארץ, תשע"ה. עמ' 100.
י. פליקס, הצומח החי וכלי החקלאות במשנה (עמ' 86).
ח.י. קאהוט, הערוך השלם (ערך "קלס").

לעיון נוסף:

הרב מרדכי הוכמן, שמואל והכרוב הרפואי.
בפורטל הדף היומי: "בקנים ובקולחות חובטין אותו"

 



א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 


כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר