אין רוח חכמים נוחה הימנו / רפי זברגר

בבא קמא דף צ"ד

הרקע

למדנו במשנה הראשונה של פרק תשיעי, פרק הגוזל עצים, כי יש להחזיר את הערך שהיה בעת הגניבה. למשל אומרת המשנה: הגוזל עצים ועשאן כלים...משלם כשעת הגזלה. למרות שהערך של העץ עלה, ועתה הוא שווה בגלל הפיכתו לכלי, בכל אופן הגזלן מחזיר ומשלם אך ורק את הערך שהיה בעת הגזלה.
בהמשך הזכירה הגמרא את ''תקנת השבים'' – זו תקנה המסייעת לגנב או לגזלן להשיב את הגזלה. וכאשר השתמשו בעץ הגזול לבניית בית, לא מחייבים את הגנב להרוס את הבית על מנת להשיב את העץ הגזול, אלא מחזיר את דמי העץ.
 

הנושא

על סמך עיקרון של תקנת השבים אומרת הגמרא: תנו רבנן: הגזלנין ומלוי בריבית שהחזירו – אין מקבלין מהן. 
זאת לאור הסיבה שאנו מבקשים להקל על גזלנים או גנבים להחזיר את הדמים, והנה באים גזלנים ומלוי בריבית [זה עיסוקם העיקרי], ורוצים להיות ''צדיקים'' ולהחזיר את הגזלה המקורית, למרות שחכמים התירו להם שלא להחזיר. 
במקרים כאלו, חכמים מורים לבעלים, לא לקחת מהם את מה שמחזירים. בנוסף חכמים אומרים שאין רוח חכמים נוחה הימנו [מאדם שהחזיר]. 
 

מהו המסר?

מהו המסר למדנו היום, שלפעמים חכמים קובעים כללים ותקנות לכלל האוכלוסייה, כדי ''ליישר קו'' ולגרום לכולם להיות ברמה מסוימת. כמו במקרה דנן, למרות שמעיקר הדין היה רצוי להחזיר את הגזלה כמו שהיא, אבל לאחר שתיקנו ''תקנת השבים'' ואנו פוטרים אנשים מלהחזיר את הגזלה עצמה – אנו גם לא רוצים שיהיו צדיקים ויחזירו את הגזלה עצמה.
המסר – לפעמים ''מורידים את הרמה הכללית'', על מנת שכולם יוכלו לעמוד בסטנדרטים שקבענו.


תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]