הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

רב חסדא ורבה - כמי הלכה

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

בבא קמא פז ע"ב

ורמינהו: החובל בבניו ובבנותיו של אחרים,
גדולים - יתן להם מיד,
קטנים - יעשה להם סגולה,
בבניו ובבנותיו שלו - פטור!
... מאי סגולה?
רב חסדא אמר: ספר תורה,
רבה בר רב הונא אמר: דיקלא דאכיל מיניה תמרי.

1.
רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ד הלכה יט:

החובל בבניו הגדולים אם אין סמוכין על שלחנו נותן להם מיד, והקטנים ילקח להן קרקע בנזקן והן אוכלין פירותיו, וכן הדין באחרים שחבלו בהן, ואם היו סמוכין על שלחנו וחבל בהן פטור בין שהיו גדולים בין שהיו קטנים, ואם חבלו בהן אחרים בגדולים יתן להם מיד ובקטנים ילקח בהן קרקע והן אוכלין פירותיה עד שיגדילו...

2.
רא"ש מסכת בבא קמא פרק ה:

... ועוד דרב חסדא היה גדול מרבה כדמוכח פרק שנים אוחזין (בבא מציעא דף ו ב) אמר ליה רב אושעיא לרבה כי אזלת לקמיה דרב חסדא לכפרי בעי מיניה*:

נראה שרב חסדא היה גדול גם מרבה בר נחמני [רבה סתם בש"ס, וגם היה גדול מרבה בר רב הונא.

3.
הרא"ש מוכיח שרב חסדא היה גדול מרבה ולכן הלכה כרב חסדא. בפשטות, המונח "גדול" הכוונה גם לגדול בשנים וגם לגדול בחכמה [רב ותלמיד].

3.1
אפשר להוכיח מסוגיות נוספות בש"ס שרבה היה "כפוף" לרב חסדא, כגון:
מסכת שבת דף מב עמוד ב "אמר רבה: מאי טעמיה דרב חסדא..."

4.
אמנם בסוגייתנו מדובר על רבה בר רב הונא, וגם הוא היה "קטן" מרב חסדא, למשל:
מסכת שבת דף פב עמוד א "אמר ליה רב הונא לרבה בריה: מאי טעמא לא שכיחת קמיה דרב חסדא דמחדדן שמעתיה? ..."

5.
בכל אופן, הרא"ש מכריע בין רב חסדא לרבה - רבה בר רב הונא - על פי גדלותו של רב חסדא, ואילו הרמב"ם מכריע דווקא כרבה בר רב הונא.

5.1
אולי נימוקו של הרמב"ם שפסק כרבה בר רב הונא הוא לפי הכלל של הלכה כבתראי - גם כתלמיד נגד רבו - שלדעת הרמב"ם היה תקף כבר בדורות האמוראים.

5.2
ואולי נימוקו של הרמב"ם הוא, שבמחלוקת כבסוגייתנו שאין כללי הכרעה ברורים בין שני אמוראים מסויימים יש לפסוק על פי סברא.
וסברת הרמב"ם היא, שיש לפסוק לפי שיקול כלכלי - וכרבה בר רב הונא - מפני שהנזק הוא כלכלי [ולא לפי רבה שהפיצוי הוא רוחני - ספר תורה].