בושת לקטן / רפי זברגר

בבא קמא דף פ''ו

הרקע

אנו עדיין בעקבות המשנה בתחילת הפרק המחייבת את המזיק בחמישה דברים, הפעם נתמקד על חיוב הבושת.
המשנה שם מסיימת בכלל הבסיסי בנושא בושת: הכול לפי המבייש והמתבייש. כלומר, אם המבייש הוא ''אדם פשוט'' שבייש – בושתו גדולה יותר מאדם אחר, ואם אדם המתבייש הוא ''אדם גדול'' וחשוב, הרי שגם במקרה זה הבושה גדולה יותר, ולכן גודל החיוב כגודל הבושה.
 

 הנושא

מצטטת הגמרא משנה מירושלמי (פאה, פרק ה', הלכה ה'): נתכוון לבייש את הקטן ובייש את הגדול – נותן לגדול דמי בושתו של קטן, נתכוון לבייש את העבד ובייש בן חורין [אדם שאינו עבד] – נותן לבן חורין דמי בושתו של עבד. עיקרון של המשנה: תשלום המבייש הוא לפי כוונתו, ולא לפי מי שבפועל בייש אותו, ובשלב זה מבינה הגמרא כי גדול הוא גדול בנכסים (עשיר) וקטן הוא קטן בנכסים (עני). 
שואלת הגמרא: מיהו התנא [חכם מתקופת המשנה] שעל פיו הולכת משנה המצוטטת לעיל? 
הגמרא מתחילה לנסות ולענות על השאלה: אם כרבי מאיר הסובר שאין הבדל בין המתביישים השונים, ובכל מקרה משלמים אותו סכום, הרי שמשנתנו המחלקת בין קטן לגדול לא הולכת לפיו. 
אם נאמר כי המשנה שלנו הולכת לשיטת רבי יהודה הסובר ''הגדול לפי גודלו, והקטן לפי קוטנו'', גם כן לא מסתדר, כיוון שמצאנו שרבי יהודה סובר אין לעבדים בושת, אם כן – לא יכול להסתדר עם המשנה שלנו המחייבת דמי בושת גם לעבדים. 
מוסיפה הגמרא ואומרת שגם לפי רבי שמעון אין להעמיד את המשנה, שהרי רבי שמעון סובר: עשירים – רואים אותם כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם, עניים – רואים אותם כפחותין שבהם, כלומר: רבי שמעון מנסה להוריד כמה שיותר את עלות התשלום של המבייש, ואלו במשנתנו התשלום כאמור, לפי כוונת המבייש, ללא ניסיון הפחתת התשלום. 
בסופו של דבר מעמידים את המשנה גם כרבי מאיר, ומשנים את ההבנה הראשונית שלנו לגבי המושגים גדול וקטן. אומרת הגמרא: אין הכוונה גדול בנכסים (עשיר) או קטן בנכסים (עני) אלא: גדול – גדול ממש, קטן – קטן ממש. 
על העמדה זו שואלת הגמרא: וקטן בר בושת הוא? האם בכלל ניתן לבייש את הקטן, הרי ''קטן אין בו דעת''. 
עונה הגמרא "תשובה חשובה" מאוד: באמת, הקטן הוא כן ''בר בושת'', שכן, כאשר מביישים אותו הוא מתבייש!
 

מהו המסר?

עיקרון המובע בתשובה האחרונה המצוטטת לעיל: קטן הוא בר בושת, מלמד אותנו מוסר גדול. גם ילדים קטנים, שניתן היה לחשוב כי ניתן לביישם ללא שום בעיה – אומרת הגמרא: לא ולא. גם לילד קטן יש רגשות, יש ''אגו'', יש תחושות, בין היתר של בושה, ולכן יש לכבד, להוקיר ולהאריך כל אדם, כל ילד בכל גיל שלא יהיה, וחס וחלילה מלביישו ולהכלימו


תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]