היכן שאפשר - אפשר, היכן שאי אפשר - אי אפשר / רפי זברגר

בבא קמא דף פ''ד

הרקע

בדף הקודם התחלנו פרק שמיני, פרק ''החובל'' העוסק בחמשת החיובים שיש על האדם החובל בחברו: נזק, צער, ריפוי, שבת (דמי בטלה מעבודה) ובושת. המשנה שם מפרטת את כל חמשת החיובים, אנו נתמקד ב''נזק'': סימא את עינו [גרם לעיוורון], או קטע את ידו, שיבר את רגלו – רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק, ושמין, כמה היה יפה, וכמה הוא יפה. כלומר, הניזוק מקבל את ההפרש בין ערכו לפני הנזק, לערכו לאחר הנזק.
 

 הנושא

הגמרא מצטטת את דינו של רבי שמעון בן יוחי: עין תחת עין - ממון. כלומר, למרות שכתוב בתורה עַיִן תַּחַת עַיִן (שמות, כ''א, כ''ג), והמשמעות הפשוטה של משפט זה: יש להוציא את העין של המזיק, תחת הזיקו בעין של הניזק, אומר רבי שמעון: אין זה כך. משמעות הפסוק בתורה: יש לתת ממון [כסף] בשווי העין, אך לא להוציא את עין המזיק תחת עין הניזק. 
מנסים למצוא את מקור דינו של רבי שמעון, נלמד את הניסיון הראשון: ... או אינו אלא עין ממש? [אולי באמת כוונת התורה לשלם עין תחת עין], דוחה הברייתא באופן הבא: הרי שהיה סומא וסימא [משהו בעצמו עיוור, חבל באדם אחר וגרם גם לו לעיוורון], היאך אני מקיים בזה ''עין תחת עין''. הרי גם למזיק אין עין, וממילא אין אפשרות לקיים את הפסוק במקרה זה? והתורה אמרה: מִשְׁפַּ֤ט אֶחָד֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם (ויקרא, כ''ד, כ''ב) – משפט השווה לכולכם. וכאן אין אפשרות ליישם את הדין – לכן, מסיקים מכאן – אין אפשרות לקיים ''עין תחת עין'' ולכן, בכל המקרים, לא נסביר ''עין תחת עין'' במשמעות הפשוטה, אלא כנראה מדובר בהחזרת שווי ממוני. 
דוחה הגמרא את ההוכחה: דלמא היכא דאפשר – אפשר, והיכא דלא אפשר – לא אפשר. אומרת הגמרא: אין מכאן הוכחה. שהרי ניתן לומר: במקרים שאפשר ליישם את ה''דין הפשוט'' של עַיִן תַּחַת עַיִן – אמנם ניישם ונוציא עין תמורת עין, ובמקרים שאין אפשרות ליישם זאת, למשל: כאשר המזיק סומא בעצמו, אזי אין משמעות להוציא את עינו, ואז, ורק אז נשלם ממון תחת עין, אבל כאמור, בכל שאר המקרים אמנם נעקור את עין המזיק, תחת הנזק שגרם לניזק. 
בהמשך, הגמרא מוכיחה, שמיישמים את המנגנון של היכא דאפשר – אפשר, והיכא דלא אפשר – לא אפשר במקום אחר, אם כן – בשלב זה לא נמצא מקור לדינו של רבי שמעון בן יוחאי.
 

מהו המסר?

העיקרון של היכא דאפשר – אפשר, והיכא דלא אפשר – לא אפשר , מלמד אותנו כי ''לא הכול אוטופי בחיים''. אמנם רצינו שיהיה מִשְׁפַּ֤ט אֶחָד֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם, כלומר, רצינו ליישם פסוק זה ולהשוות את הדין בכל המקרים, אבל אומרת הגמרא: לא. במקום שאפשר ליישם – מיישמים, במקום שלא ניתן – לא מיישמים.
גם בחיים בכלל, ובנושאי חינוך בפרט צריך לזכור היטב עיקרון זה. החיים לא מקנים לנו את ''כל מה שצריך''. הרבה מקרים אנו ''מתפשרים'' על הפתרון הפחות טוב, על התשובה הפחות מוצלחת וכן הלאה. יש להכיר בעובדה זו, לא להיות בלחץ כאשר לא השגנו את כל מבוקשנו, כאשר המציאות מכתיבה זאת. לא להלחיץ את הילד להיות תמיד ''הכי טוב'', להצליח בכל המבחנים, וחס וחלילה אם לא, וכן הלאה על זה הדרך. היכן שאפשר – אפשר, היכן שלא אפשר – לא אפשר!


תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]